"למען מי, למען מה, בורחת משגרה..." (יהודית רביץ)

השגרה. כל כך שונאים לחיות בתוכה ויחד עם זאת מתקשים להתנתק ממנה.

אני פה- מתחילה שנה שנייה. הרבה דברים נשארו אותו דבר, אבל גם הרבה דברים השתנו. אני מרגישה שהחיים שלי הם סוג של רכבת הרים או יותר נכון קפיצת באנג'י אל הלא נודע. פעם למעלה, פעם למטה אבל מה שבטוח זה שתמיד זה משתנה.

תמיד סקרן אותי לדעת איך אנחנו מתרגלים כל כך מהר לדברים? דברים שהיו נראים לנו כבלתי אפשריים, מפחידים, מסתוריים בשבוע, יום, שעה הופכים למוכרים ורגילים. אני מנסה לשחזר את התחושות שלי לפני שהגעתי. את חוסר הוודאות, הפרפרים, החששות וההתרגשות. כמה עברתי מאז. נכון, עברה כבר שנה. שזה לא מעט, אבל זה גם לא הרבה. ובכל זאת, אני לא יכולה לדמיין את החזרה לארץ. את השינוי המטורף. את ההתחלה החדשה.

אז כמובן שאחרי קיץ משוגע וחסר שגרה שמחתי דווקא לחזור הביתה, אל המוכר והידוע. או לפחות למה שאני חושבת שהוא מוכר וידוע. וגם מי אמר שהמוכר והידוע זה מה שבאמת טוב לנו?

 אני משוחחת עם שליחים שחזרו. ואני ממש יכולה לשמוע איך הם התרגלו. התרגלו כבר לארץ. לשגרה החדשה שלהם. מה רע אתם שואלים? לא יודעת. אני מניחה שזה לא רע. אולי אני באיזה שהוא מקום מפחדת. ממה? אני לא בטוחה. אולי מהשגרה? מההרגל? או אולי מזה שאני שוב צריכה לעזוב את המוכר עוד שנה ולהתחיל שוב מחדש? נכון, זה לא באמת מחדש. אבל זה עדיין התחלה, עוד ירידה תלולה ברכבת ההרים.

זה מצחיק כי מצד אחד אני נהנת מהשגרה אבל מהצד השני אני בורחת ממנה כבר 25 שנה. טסה הלוך וחזור, עוברת מפה לשם. חוסר יציבות יש שיגידו. הרפתקנית יגידו אחרים. ואני? מה אני אומרת? אני עוד חושבת. מבררת. שואלת.

למה אני בכלל כותבת על זה עכשיו? כי אני מתחילה שנה שנייה. שנה שדומה בהרבה לקודמת אך בהחלט שונה ממנה. התחושה היא בהחלט פסיעה אל הלא נודע. איך הסמסטר הזה יראה? האם הארועים יצליחו? מה השנה יקרה בקמפוס? מה השנה תביא איתה?

אז אני מניחה שכל שנותר לי לעשות הוא לאחל לי ולכם שנה טובה. מלאה באתגרים והפתעות. באמת, כי זה הכיף שבחיים. החוסר יציבות, השינויים וכן, גם השגרה המאולתרת בין לבין :)

כי אמא יש רק אחת

הטיול בארצות הברית והחזרה ל"שגרה"

אני לא מאמינה. ממש לפני יומיים ישבתי פה, עם אמא. אחרי חודש של טיול בארצות הברית לכבוד יום ההולדת ה-50 שלה הגענו למה שאני קוראת בית כבר שנה.

החוויה של לטייל עם אמא הייתה חוויה מיוחדת במינה. אני לא חושבת ששתינו הבנו כמה אנחנו דומות עד הרגע הזה. הרגע שבו שתינו נפרדות בשדה, אחרי חודש אינטנסיבי, מחזיקות את עצמנו מלבכות. אז, בדיוק באותה שניה, הבנתי. הבנתי כמה אנחנו דומות. לטייל איתה היה כמו לטייל עם התאומה הזהה שלי. שתינו כאלה עקשניות, בטוחות שאנחנו צודקות. כאלה זורמות, כאלה משוגעות ושרוטות. (אז אני מניחה שבנקודה הזו אני חייבת לכולכם תודה. אחרי שטיילתי עם אמא הבנתי כמה אני בחורה בוא נגיד, מאתגרת.) 

המסלול שלנו היה מגוון בטירוף. התחלנו אי שם ברחובות ניו יורק, נהננו במוזאונים שבוושינגטון, קטפנו דובדנים באגמי 11 האצבעות, וצפינו בזיקוקים במפלי הניאגרה, הימרנו בווגאס ולסיום ישבנו על המים בסן פרנסיסקו. עברנו כל כך הרבה חוויות ביחד, חוויות של באמת פעם בחיים ואני פשוט אסירת תודה על זה.

ולפני יומיים, כשאמא הלכה, נפל לי האסימון. אני פה שוב, כן, בעיר המגניבה שאני אוהבת אבל שוב לבד. בלי כל המערכת תמיכה שהתרגלתי אליה כל כך מהר בחודשיים האחרונים. ואמא כבר לא פה :( אז היה לי יום לא קל אתמול, של להפנים ולעכל.

חשוב לי להגיד שאני לא מצטערת על ההחלטה שלי אבל אני גם מודעת לקושי שבה. היה לי קיץ מדהים עם כל החברים המקסימים שלי בארץ, ששוב הוכיחו שהם חברים שאני אקח איתי לעוד שנים רבות וכמובן עם המשפחה החמה והאוהבת והאמא האחת והיחידה שלי.אני באמת אוהבת את כולכם והלוואי והייתם פה איתי. אבל אתם לא, ולי יש פה הרבה עבודה. אז עד שנפגש שוב: יאללה בלאגן, שנה ב' הנה אני באה!

שוברת את כל המחסומים

סיור בחברון עם "שוברים שתיקה" 

עברו כבר כמעט ארבעה חודשים מאז שכתבתי את הבלוג האחרון. אם אני לא טועה סיימתי אותו בציפייה רבה לביקור בארץ. ואכן הגעתי לארץ עם תגלית לתקופה של כחודש. תקופה מדהימה שבה נזכרתי במעגל התמיכה הרחב שהשארתי מאחור. התקופה בארץ הייתה מרגשת, מסעירה, מטלטלת ומבלבלת כאחד. כן, אני יודעת הרבה מילים שאולי יפתיעו חלק מכם. אבל לא הכל היה ורוד בלחזור. אוקיי רגע אני אתקן את עצמי. לחזור לבקר היה ממש כיף, פשוט היו הרבה דברים שהיה לי קשה איתם, כי כבר התרגלתי אליהם פה. למשל החוסר נימוס בארץ מול האובר נימוס האמריקאי. כל מיני דברים קטנים שפתאום הפריעו לי. סבבה, אז תגידו שנהייתי אמריקאית. אולי, אבל האמת היא שיש לנו עוד מה ללמוד מבחינת החברה והתרבות.

השליחות הזו ללא ספק הרחיבה לי את האופקים. היא אפשרה לי לצאת מהעולם היחיד שהכרתי ולפקפק במובן מאליו. ואכן, כך עשיתי גם בביקור בארץ. החלטתי שאני שוברת את כל המחסומים שהיו לי בנושא הקונפליקט ומצטרפת לסיור סופר שמאלני בחברון עם ארגון בשם שוברים שתיקה. הארגון של שוברים שתיקה מורכב בערך מ-800 חיילים וחיילות ששירתו בגדה המערבית ולפי ההגדרה שלהם רוצים לעורר את השיח המוסרי בנושא השטחים. לא כל כך ידעתי למה אני נכנסת, אבל הרגשתי שאני חייבת את זה בייחוד לעצמי.

אולי כדאי שאקדים ואומר שהסיור שבחרתי, ממש לא בכוונה , הוא אחד הסיורים היותר ייחודים ומורכבים מהסיבה הפשוטה- המיקום שלו. חברון הלו היא עיר האבות, נחשבת לאחת הערים הקדושות ביותר ליהודים ולערבים והיא העיר היחידה בארץ שיש ממש בתוכה התנחלות ישראלית. בנוסף, אני אבהיר מעכשיו שאני לא מתכוונת להשתמש במונחים כאלה או אחרים. אני מודעת היטב להשפעה ולכוחם של מילים  אבל לא משנה מה אבחר יש סיכוי שמישהו יפרש את זה לא נכון. אז אני מתנצלת מראש.

הסיור התחיל במערת המכפלה. שם יכלנו לראות בבירור את הכניסות הנפרדות ליהודים ולערבים והודגש בפנינו שמה שהאבטחה במקום בודקת היא את הדת של המבקר ולא את הארץ בה הוא גר. קרי, אם אני חיה בהודו ואני מוסלמית אני אכנס מהכניסה של המוסלמים. לאחר מכן המשכנו לרחובה השואדה, הרחוב שהיה הרחוב הראשי בחברון. הרחוב היה פשוט ריק מאדם ומכל יצור חי. שממה אחת גדולה. שם הבנתי את המורכבות שיש במדיניות ההפרדה. יש בה לא מעט הגיון אך היא יוצרת מצבים שלא היינו מעלים על הדעת שאפשר לחיות בהם. כמו משפחות שלמות שלא יכולות לנסוע ברכב באזור כה מרכזי, או שלא יכולות לפתוח עסקים ברחוב למרות שהחנות נמצאת בבעלותם כבר שנים.

משם המשכנו לעבר ההתנחלות, ראינו את הגבול המגוחך בין חברון 1 לחברון 2. כלומר, בין האזור של הפלשתינים לאזור של המתנחלים. הגבול במילים פשוטות הוא דמיוני וניתן לחצייה בקלות רבה. אני חושבת שמה שהכה בי הכי חזק בנקודה הזו היא כמות החיילים שספרתי מסביבי. מאחוריי שלושה חיילים, מצד שמאל באופק עוד שלושה פזורים, למעלה בגבעה עוד שניים ואז צצו לי עוד שניים מהגג. אם אני מחשבת בחישוב גס, היו סביבי במאה מטר איזה עשרה חיילים. ילדים קטנטנים שרק עכשיו סיימו מסלול. למה ללכת רחוק? בן דוד שלי שרק לפני שניה התגייס.

כשהגענו לאזור של ההתנחלות כמובן שעלה הנושא של המתח בין הפלשתינים למתנחלים וההתנכלויות הרבות שהיו משני הצדדים. עלתה גם המורכבות של מערכת היחסים בין החיילים למתנחלים ובייחוד הקושי של החיילים לדווח על ארועים מסוימים מפני שהם נקשרו למתנחלים. אחרי הכל הם חיים בתוכם.

במהלך הסיור עלו עוד נקודות רבות שערערו אותי כמו: שיטת המשפט שקיימת בשטחים. ההבדלים בין ילד פלשתני שישפט במשפט צבאי לבין ילד ישראלי שאם בכלל ישפט זה יהיה במערכת האזרחית. או העובדה שהמחסומים הופרטו ולמי שמנהל אותם כמובן יש אינטרס שנגדיל את כמות המחסומים. ואני יכולה לחשוב על עוד כמה וכמה דברים שלא אהבתי לשמוע.

השורה התחתונה שלהם הייתה שהמשטר הצבאי שקיים בשטחים, מערכת המחסומים שהופרטה ומדיניות ההפרדה שקיימת עוברת על זכויות האדם הבסיסיות ואינם יכולים להמשך. שוב, זה מה שאני חושבת שמי שהעביר לנו את הסיור חושב.

אותי זה בעיקר ערער. הכעיס. טלטל. סרבתי להאמין למה שראיתי. אני יודעת, אני באמת יודעת שהמצב מורכב יותר ושהוצגה לי תמונה חד צדדית. אבל התובנה הבסיסית ביותר שלי היא שאף אחד, אף אחד לא צריך לחיות ככה. המצב הזה לא יכול להמשיך. אנחנו חייבים לצאת מהאדישות הזו. חייבים להתעורר ולראות מה קורה סביבנו. לא משנה בכלל כבר מי התחיל ומה היה, זה המצב כרגע. והוא חרא. שילד בן 18 מתגייס לצבא, עומד על איזה בניין באמצע חברון- משקיף על הפלשתינאים - לבד. פשוט לבד. המצב הזה פשוט גומר לנו את החברה, ובייחוד את העתיד שלה. שם החלטתי שזה אחד הדברים שאני רוצה להתעסק בו. זה אחד הדברים שאני רוצה להבין יותר. אני לא מוכנה לעצום עיניים. אבל מאיפה מתחילים? וכמה כוח בכלל יש לנו לשנות את המצב הזה?

כפי שכבר ציינתי, אחרי הסיור נותרתי בעיקר עם שאלות. שאלות רבות שלא נראה לי שאצליח לענות עליהם בקרוב.

מפניני החכמה של בויה
"העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו!"

בחודשיים האחרונים אני ממש מזדהה עם המשפט הזה. וואו איזה שבועות מטורפים. נראה לי שלא היה סופ"ש אחד שלא היה לי בו עבודה. כמובן, שזה עוד לא ממש נגמר אבל היום עברתי את הארוע הכי הגדול והאחרון בקמפוס לסמסטר, חגיגות יום העצמאות של מדינתנו הקטנה! אני גאה ומאושרת לומר שהכל הלך ממש ממש טוב. מסתבר שאני טובה בזה :)

הקמנו "שוק ישראלי" עם מלא דוכנים כמו תבלינים, מוצרי ים המלח, מוזיקה של אמנים שונים, שולחן מתנות ועוד. כל זה במטרה ללמד סטודנטים שונים מהי התרבות בישראל ולנסות לחבר אותם לחגיגות שלנו. הייתה לנו להקה מגניבה (הלהקה המקומית שאני ממש אוהבת) שניגנה ברחבה המרכזית ומשכה הרבה קהל. ואפילו הפרו פלשתינים אמרו שהארוע מוצלח ושהזעתר מזכיר להם את ירושלים. ממש מרגש. כמובן שלמרות זאת הם לא היססו ועמדו כל הזמן מאחורינו עם דגלים של פלשתין, אבל אני בסדר עם זה- כל עוד הם לא מנסים לחבל לנו בארוע. האמת שבהתחלה היה לי קשה עם הרעיון הזה של לחגוג את יום העצמאות בקמפוס. אם אני סטודנט רנדומלי, למה שזה יעניין אותי? אז ממש ניסיתי להפוך את זה למשהו תרבותי שאפשר לחלוק עם כולם.

אחרי הארוע בקמפוס באנו להלל ואכלנו פלאפל. אשכרה הבאתי מישהו שהקים דוכן כמו בארץ. רק שלא היה טעים כמו בשעריה :) מיד אחרי שכולם התקפלו וסידרתי את כל הברדק, נסעתי לעשות מניקור. די, מגיע לי!

אני כל כך מוכנה לחופשה שלי בארץ! אני לא מאמינה שאחרי 10 חודשים בחו"ל, הפעם הראשונה שאני נוחתת בארץ היא עם קבוצה של 40 סטודנטים. ועוד אני צריכה לטייל איתם עשרה ימים. חחחח נראה לי שאני קצת במרמרת. או סתם געגועים קלים...

חומות של תקווה 

שבוע אפרטהייד בקמפוס

היום, אנחנו נמצאים ב " מלחמה" שונה מה"מלחמות" שהכרנו עד כה, זוהי "מלחמה" על הלגיטימציה של מדינת ישראל. מלחמה שכזו נעשית בצינורות המקובלים של האקדמיה, של החינוך, של הליברליזם ושל אמצעי התקשורת וההסברה ודווקא בגלל זה היא המלחמה הקשה ביותר. 

את הפוסט הקודם סיימתי בזה שאנחנו צריכים להוקיר את העבודה המדהימה שהיהודים והישראלים בתפוצות עושים למען ישראל. אחרי שאני יספר לכם קצת עם מה הם מתמודדים פה אולי גם תסכימו איתי. יום אחרי החזרה שלי מאייפאק התחיל שבוע האפרטהייד אצלי בקמפוס. למי שלא מכיר זה שבוע בינלאומי שמתרחש בהמון קמפוסים שונים ברחבי העולם והטענה המרכזית שלו היא שישראל היא מדינת אפרטהייד כמו דרום אפריקה של שנות ה40 עד ה90 כשהייתה אפליה ממסדית של הלבנים נגד השחורים. השבוע הזה בדרך כלל מלווה בהשוואת גדר ההפרדה או חומת הביטחון ( לא משנה כרגע איך נקרא לזה) לחומת אפרטהייד, אמירות כמו ציונות= גזענות, הקמת חומות בקמפוס, יצירת מחסומים שמדמים את נקודות המעבר בישראל ובעיקר הרבה שנאה.

במהלך כל ההכשרה והתקופה שלי פה שמעתי הרבה על השבוע הזה אבל כמו שכבר אמרתי יש דברים שאתה צריך להיות נוכח בהם כדי להבין. הגעתי מהכנס חדורת מוטיבציה, בטוחה שאני הולכת "לכסח" אותם ולהראות להם מי הבוס בקמפוס. אבל האמת היא שהם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. הם חברו לעוד שתי קבוצות לטיניות בקמפוס והשוו את החומה בישראל לגבול של ארה"ב מקסיקו. הם הקימו חומה בקמפוס וביקשו מסטודנטים לעמוד בתור ולהציג את התעודות שלהם. הם עודדו אנשים לכתוב מסרים על החומה וכשסטודנטים שלי רצו לכתוב משהו בסגנון של " מי יתן ויהיה כבר שלום" אמרו להם To Fuck Off. מצאתי את עצמי עומדת ומצטדקת בפני חבורה של ילדים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל הם בטוחים שבזה הם צודקים. נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שרצו פשוט לרדת עליי, לצלוב אותי בשאלות מבלי לשמוע בכלל את התשובות.

השיא של השבוע היה כשהם הביאו כמה דוברים לבמה. כוכבת העל שלהם הייתה ישראלית, מזרחית שבלי בושה עלתה לבמה והביעה תמיכה במה שהם עושים (שלא נדבר בכלל על המבטי נעצה שהיא נתנה לנו כשניסינו לחלק פליירים עם קצת עובדות). אני אפילו לא יכולה להסביר לכם מה הרגשתי. הייתי המומה. הרגשתי נבגדת. כן, אני יודעת שהקונפליקט הוא מורכב. כן, אני חושבת שמגיע גם להם לחיות בכבוד ובשלום ( לפלשתינים) אבל לראות מישהי משלנו, עומדת שם על הבמה ומשמיצה את המדינה שלנו זה פשוט היה יותר מדי. זה הבית שלי. זה המדינה שלי. מי את בכלל???

זה היה שבוע מתיש, בעיקר מבחינה רגשית. הסטודנטים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה ולרובם גם אין הרבה ידע על מה באמת קורה בארץ. לי אין באמת מושג מה קורה בארץ. אבל בדבר אחד אני בטוחה: לא קל להגן על המדינה שלנו פה. בייחוד במקום כזה ליברלי שמקדש את השונה, את האינדיוידואל, את המיעוט והחלש. המנהיגים של השבוע הזה קוראים להחרים את מדינת ישראל ולהטיל עליה סנקציות כלכליות. הסטודנטים והקמפוסים הם הדור הבא. אסור לנו להשאר אדישים! פשוט אסור. כי במערכה הזו אם לא נלחם אנחנו פשוט נפסיד.

  הלוואי ורק היינו יודעים 

אני מתקשה להאמין שהיום זה אשכרה היום הראשון מזה שבועיים שאני נכנסת הביתה בשעה סבירה ואשכרה מצליחה להושיב את עצמי לכתוב (לכאורה, משימה די פשוטה). השבוע וחצי האחרונים היו מאוד עמוסים, בעיקר מבחינה נפשית ואני מרגישה שרק לכתוב על זה הולך להתיש אותי. אבל מאחר ואני רוצה לזכור מה הרגשתי במהלך כל האירועים האלה אני מכינה לי קפה ומתיישבת מול המחשב.

הכל התחיל לפני  שבועיים כשטסתי לכנס של אייפאק, אחד הארגונים החזקים והמשפיעים ביותר בארה"ב. בטח שמעתם עליו בחדשות אבל לא כל כך ייחסתם לזה חשיבות, זה בסדר גם אני לא- עד היום. כולם דיברו על כמה שזה חוויה להיות בכנס שלהם ושאני פשוט חייבת ללכת אבל יש דברים שאתה לא מבין עד שאתה לא רואה בעיניים שלך.

הכנס התקיים בוושינגטון ,עיר הבירה, לב העשייה הפוליטית של ארה"ב. התחלנו את היום די מוקדם עם בידוק בטחוני וקבלת תגי שם. לא חשדתי, נשמע הגיוני לא? כנס גדול עם המון אנשים אז בטוח יש בירוקרטיה, אחרי הכל אנחנו באמריקה! משם המשכתי לאולם הכנסים, ושם התחלתי להבין את גודל הארוע. בתוך האולם עצמו היו לפחות עשר מסכי ענק ובמה מטורפת, היו כסאות ומצלמות בכל מקום ומלא אנשים. פשוט מלא. אוקיי אז כדי להבהיר מה זה מלא אני רק יציין שזה באזור ה 13 אלף איש.  13 אלף  איש אמריקאים, יהודים ולא יהודים, אנשי קונגרס ואנשי עסקים שבאמת ובתמים תומכים במדינת ישראל. 13 אלף איש פעילים שעוסקים בהסברה ובתדמית של ישראל בעולם. 13 אלף איש שאכפת להם. וואוו, אני אפילו לא בטוחה שנמצא מספר כזה בארץ.

מעבר לחוויה של לשמוע כל כך הרבה אנשים בעמדות מפתח בעולם כמו סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ואת אהוד ברק וביבי ( לא בדיוק עמדות מפתח אה?) היה משהו מאוד מיוחד בכנס. הייתה לי מין תחושה שאני חלק ממשהו גדול יותר. שיש לנו תמיכה בעולם ( מה שבהחלט לא מרגיש ככה בקמפוס הליברלי שלי).

השיא של הכנס היה כשהתבקשנו לשיר את ההמנון. התחלנו בהמנון ארה"ב שכמובן לא היה לי שמץ מה אני אמורה לעשות, ואז שרנו את התקווה. פתאום זה הכה בי. 13 אלף איש עומדים ושרים את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. משהו בשירה שלהם היה כל כך חזק ועוצמתי. הם היו גאים. הם שרו את ההמנון שלנו יותר חזק ממה שהם שרו את ההמנון שלהם. זה פשוט לא נתפס. עמדתי שם עם דמעות בעיניים.

אני חושבת ששם באותה נקודה  הרבה מהדברים שעברתי, התחברו. אנחנו חוליה בשרשרת. בשרשרת של העם היהודי, שהבית שלו הוא בארץ ישראל. אבל התמיכה של יהודי התפוצות בישראל היא כל כך קריטית, כל כך מהותית ואנחנו חייבים להוקיר להם תודה על זה.

אם אני לי מי לי- האינדיוידואליזם בשיא התגלמותו

אז מי שעוקב כבר בטח יודע שהסמסטר השני המכונה סמסטר אביב כבר החל ואיתו הרבה הרבה עבודה. זה סמסטר מטורף שמלא בהרבה ארועים שקשורים בישראל ובינהם יום העצמאות בקמפוס וכיאה למרוקאית גאה מימונה. כל זה בנוסף כמובן לגיוס סטודנטים לתגלית. זה נשמע נורא פשוט נכון? נותנים להם טיול חינם לארץ אז ברור שהם יקפצו על הרעיון ואפילו יעמדו בתור, אז זהו שלא. מהרגע שנפתח הסמסטר אני רק עוסקת במסעות שכנוע ללמה כדאי להם להרשם בקיץ הזה ולא לחכות לשנה הבאה.

בשבועיים האחרונים, במהלך כל ההתעסקות בהפקות הענק שאני מתכננת ְ(אני לא צוחקת זה באמת טירוף, אלף טפסים להתעסק איתם, לסגור חוזה עם להקה, לתאם עם הרקדניות בטן, להמציא תפריט שהאמריקאים אשכרה יוכלו להכין בקיצור רק טרור) שמתי לב שאני היחידה שקורסת. ואז שאלתי את עצמי מדוע? למה רק אני בטירוף הזה ואיך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים שהסתמכתי עליהם לא נותנים יד בדבר??? אז מעבר לתשובה הברורה " אני תותחית עם מוסר עבודה גבוה ומוכוונות משימה" ( כמובן גם צנועה) הבנתי שזה משהו עמוק יותר. משהו תרבותי.

זה מצחיק אבל שמתי לב שהרבה מהדברים שאני כותבת בבלוג הם אבחנות סוציולוגיות עמוקותֲ. מסתבר שללמוד סוציולוגיה לא היה כזה בזבוז :). אם נחזור לעיקר, האבחנה היא חדה וברורה- האמריקאים חיים את האינדיוידואליזם במלוא הדרו. עכשיו אתם בטח תגידו: מה רע בזה? אז אני לא יודעת אם זה רע או טוב אבל זה בהחלט מעניין. כל פרסומת שנייה שיש להם בטלויזיה היא פרסומת שמעבירה מסר אחד  "אני במרכז ולכן לי מגיע יותר", כל אחד עובד בחלקת האלוהים הקטנה שלו וזה הדבר היחיד שמעניין אותו, הם באים למשרד בתשע ועוזבים בחמש וברגע שהם עזבו אין עם מי לדבר (נורא חשוב להם ההבחנה הזו בין עבודה לחיים האישיים). בהתחלה חשבתי שאני יכולה לכבד את זה ואפילו להבין, אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה כמה זה מעצבן אותי ובעיקר כמה זה שונה מהחברה הישראלית. החברה הישראלית עם כל מגרעותיה ויש לה לא מעט כאלה היא חברה שמאמינה בקולקטיב, חברה שמבוססת על שבטים. אל תצחקו לפני שאני אסיים להסביר! טוב, לא יודעת אולי אני סתם נכנסת להכללות אבל אני באמת מרגישה שהחברה שלנו מעריכה את הביחד, אולי כי יש לנו מין תחושה של שותפות גורל שכזו.

פתחתי את הפוסט הזה באמרה המפורסמת של הלל "אם אין אני לי מי לי?", מה שמעניין הוא שלאמרה הזו יש המשך שבדרך כלל לא מתייחסים אליו. האמרה של הלל היא:  " אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?". מכאן, שלמרות העובדה שאנו חיים בעולם הזה כאינדיוידואלים אנחנו ללא ספק חלק ממשהו גדול יותר, מחברה, מקולקטיב. החברה הישראלית היא בהחלט אחת החברות המעניינות להיות חלק ממנה וגם אם לא הכל ורוד לפחות יש תחושה של משפחה, אחווה ותמיכה. אין מה לעשות אנחנו מחבקים, נוגעים, צועקים, קולניים, עוקפים בתור- הכל נכון. אבל זה מה שאנחנו וזה מה שיפה בנו. תאמינו לי עדיף להיות מחבקים ותומכים (ולפעמים קצת אונסים חחח) מאשר להיות קרים, מחושבים ומרוכזים בעצמנו.

נ.ב- אני יודעת שאתם די בטוחים שכתבתי את הפוסט שיכורה אבל זה באמת לא ככה!