כי אמא יש רק אחת
הטיול בארצות הברית והחזרה ל"שגרה"
אני לא מאמינה. ממש לפני יומיים ישבתי פה, עם אמא. אחרי חודש של טיול בארצות הברית לכבוד יום ההולדת ה-50 שלה הגענו למה שאני קוראת בית כבר שנה.
החוויה של לטייל עם אמא הייתה חוויה מיוחדת במינה. אני לא חושבת ששתינו הבנו כמה אנחנו דומות עד הרגע הזה. הרגע שבו שתינו נפרדות בשדה, אחרי חודש אינטנסיבי, מחזיקות את עצמנו מלבכות. אז, בדיוק באותה שניה, הבנתי. הבנתי כמה אנחנו דומות. לטייל איתה היה כמו לטייל עם התאומה הזהה שלי. שתינו כאלה עקשניות, בטוחות שאנחנו צודקות. כאלה זורמות, כאלה משוגעות ושרוטות. (אז אני מניחה שבנקודה הזו אני חייבת לכולכם תודה. אחרי שטיילתי עם אמא הבנתי כמה אני בחורה בוא נגיד, מאתגרת.)
המסלול שלנו היה מגוון בטירוף. התחלנו אי שם ברחובות ניו יורק, נהננו במוזאונים שבוושינגטון, קטפנו דובדנים באגמי 11 האצבעות, וצפינו בזיקוקים במפלי הניאגרה, הימרנו בווגאס ולסיום ישבנו על המים בסן פרנסיסקו. עברנו כל כך הרבה חוויות ביחד, חוויות של באמת פעם בחיים ואני פשוט אסירת תודה על זה.
ולפני יומיים, כשאמא הלכה, נפל לי האסימון. אני פה שוב, כן, בעיר המגניבה שאני אוהבת אבל שוב לבד. בלי כל המערכת תמיכה שהתרגלתי אליה כל כך מהר בחודשיים האחרונים. ואמא כבר לא פה :( אז היה לי יום לא קל אתמול, של להפנים ולעכל.
חשוב לי להגיד שאני לא מצטערת על ההחלטה שלי אבל אני גם מודעת לקושי שבה. היה לי קיץ מדהים עם כל החברים המקסימים שלי בארץ, ששוב הוכיחו שהם חברים שאני אקח איתי לעוד שנים רבות וכמובן עם המשפחה החמה והאוהבת והאמא האחת והיחידה שלי.אני באמת אוהבת את כולכם והלוואי והייתם פה איתי. אבל אתם לא, ולי יש פה הרבה עבודה. אז עד שנפגש שוב: יאללה בלאגן, שנה ב' הנה אני באה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה