אם אני לי מי לי- האינדיוידואליזם בשיא התגלמותו

אז מי שעוקב כבר בטח יודע שהסמסטר השני המכונה סמסטר אביב כבר החל ואיתו הרבה הרבה עבודה. זה סמסטר מטורף שמלא בהרבה ארועים שקשורים בישראל ובינהם יום העצמאות בקמפוס וכיאה למרוקאית גאה מימונה. כל זה בנוסף כמובן לגיוס סטודנטים לתגלית. זה נשמע נורא פשוט נכון? נותנים להם טיול חינם לארץ אז ברור שהם יקפצו על הרעיון ואפילו יעמדו בתור, אז זהו שלא. מהרגע שנפתח הסמסטר אני רק עוסקת במסעות שכנוע ללמה כדאי להם להרשם בקיץ הזה ולא לחכות לשנה הבאה.

בשבועיים האחרונים, במהלך כל ההתעסקות בהפקות הענק שאני מתכננת ְ(אני לא צוחקת זה באמת טירוף, אלף טפסים להתעסק איתם, לסגור חוזה עם להקה, לתאם עם הרקדניות בטן, להמציא תפריט שהאמריקאים אשכרה יוכלו להכין בקיצור רק טרור) שמתי לב שאני היחידה שקורסת. ואז שאלתי את עצמי מדוע? למה רק אני בטירוף הזה ואיך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים שהסתמכתי עליהם לא נותנים יד בדבר??? אז מעבר לתשובה הברורה " אני תותחית עם מוסר עבודה גבוה ומוכוונות משימה" ( כמובן גם צנועה) הבנתי שזה משהו עמוק יותר. משהו תרבותי.

זה מצחיק אבל שמתי לב שהרבה מהדברים שאני כותבת בבלוג הם אבחנות סוציולוגיות עמוקותֲ. מסתבר שללמוד סוציולוגיה לא היה כזה בזבוז :). אם נחזור לעיקר, האבחנה היא חדה וברורה- האמריקאים חיים את האינדיוידואליזם במלוא הדרו. עכשיו אתם בטח תגידו: מה רע בזה? אז אני לא יודעת אם זה רע או טוב אבל זה בהחלט מעניין. כל פרסומת שנייה שיש להם בטלויזיה היא פרסומת שמעבירה מסר אחד  "אני במרכז ולכן לי מגיע יותר", כל אחד עובד בחלקת האלוהים הקטנה שלו וזה הדבר היחיד שמעניין אותו, הם באים למשרד בתשע ועוזבים בחמש וברגע שהם עזבו אין עם מי לדבר (נורא חשוב להם ההבחנה הזו בין עבודה לחיים האישיים). בהתחלה חשבתי שאני יכולה לכבד את זה ואפילו להבין, אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה כמה זה מעצבן אותי ובעיקר כמה זה שונה מהחברה הישראלית. החברה הישראלית עם כל מגרעותיה ויש לה לא מעט כאלה היא חברה שמאמינה בקולקטיב, חברה שמבוססת על שבטים. אל תצחקו לפני שאני אסיים להסביר! טוב, לא יודעת אולי אני סתם נכנסת להכללות אבל אני באמת מרגישה שהחברה שלנו מעריכה את הביחד, אולי כי יש לנו מין תחושה של שותפות גורל שכזו.

פתחתי את הפוסט הזה באמרה המפורסמת של הלל "אם אין אני לי מי לי?", מה שמעניין הוא שלאמרה הזו יש המשך שבדרך כלל לא מתייחסים אליו. האמרה של הלל היא:  " אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?". מכאן, שלמרות העובדה שאנו חיים בעולם הזה כאינדיוידואלים אנחנו ללא ספק חלק ממשהו גדול יותר, מחברה, מקולקטיב. החברה הישראלית היא בהחלט אחת החברות המעניינות להיות חלק ממנה וגם אם לא הכל ורוד לפחות יש תחושה של משפחה, אחווה ותמיכה. אין מה לעשות אנחנו מחבקים, נוגעים, צועקים, קולניים, עוקפים בתור- הכל נכון. אבל זה מה שאנחנו וזה מה שיפה בנו. תאמינו לי עדיף להיות מחבקים ותומכים (ולפעמים קצת אונסים חחח) מאשר להיות קרים, מחושבים ומרוכזים בעצמנו.

נ.ב- אני יודעת שאתם די בטוחים שכתבתי את הפוסט שיכורה אבל זה באמת לא ככה!