חומות של תקווה 

שבוע אפרטהייד בקמפוס

היום, אנחנו נמצאים ב " מלחמה" שונה מה"מלחמות" שהכרנו עד כה, זוהי "מלחמה" על הלגיטימציה של מדינת ישראל. מלחמה שכזו נעשית בצינורות המקובלים של האקדמיה, של החינוך, של הליברליזם ושל אמצעי התקשורת וההסברה ודווקא בגלל זה היא המלחמה הקשה ביותר. 

את הפוסט הקודם סיימתי בזה שאנחנו צריכים להוקיר את העבודה המדהימה שהיהודים והישראלים בתפוצות עושים למען ישראל. אחרי שאני יספר לכם קצת עם מה הם מתמודדים פה אולי גם תסכימו איתי. יום אחרי החזרה שלי מאייפאק התחיל שבוע האפרטהייד אצלי בקמפוס. למי שלא מכיר זה שבוע בינלאומי שמתרחש בהמון קמפוסים שונים ברחבי העולם והטענה המרכזית שלו היא שישראל היא מדינת אפרטהייד כמו דרום אפריקה של שנות ה40 עד ה90 כשהייתה אפליה ממסדית של הלבנים נגד השחורים. השבוע הזה בדרך כלל מלווה בהשוואת גדר ההפרדה או חומת הביטחון ( לא משנה כרגע איך נקרא לזה) לחומת אפרטהייד, אמירות כמו ציונות= גזענות, הקמת חומות בקמפוס, יצירת מחסומים שמדמים את נקודות המעבר בישראל ובעיקר הרבה שנאה.

במהלך כל ההכשרה והתקופה שלי פה שמעתי הרבה על השבוע הזה אבל כמו שכבר אמרתי יש דברים שאתה צריך להיות נוכח בהם כדי להבין. הגעתי מהכנס חדורת מוטיבציה, בטוחה שאני הולכת "לכסח" אותם ולהראות להם מי הבוס בקמפוס. אבל האמת היא שהם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. הם חברו לעוד שתי קבוצות לטיניות בקמפוס והשוו את החומה בישראל לגבול של ארה"ב מקסיקו. הם הקימו חומה בקמפוס וביקשו מסטודנטים לעמוד בתור ולהציג את התעודות שלהם. הם עודדו אנשים לכתוב מסרים על החומה וכשסטודנטים שלי רצו לכתוב משהו בסגנון של " מי יתן ויהיה כבר שלום" אמרו להם To Fuck Off. מצאתי את עצמי עומדת ומצטדקת בפני חבורה של ילדים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל הם בטוחים שבזה הם צודקים. נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שרצו פשוט לרדת עליי, לצלוב אותי בשאלות מבלי לשמוע בכלל את התשובות.

השיא של השבוע היה כשהם הביאו כמה דוברים לבמה. כוכבת העל שלהם הייתה ישראלית, מזרחית שבלי בושה עלתה לבמה והביעה תמיכה במה שהם עושים (שלא נדבר בכלל על המבטי נעצה שהיא נתנה לנו כשניסינו לחלק פליירים עם קצת עובדות). אני אפילו לא יכולה להסביר לכם מה הרגשתי. הייתי המומה. הרגשתי נבגדת. כן, אני יודעת שהקונפליקט הוא מורכב. כן, אני חושבת שמגיע גם להם לחיות בכבוד ובשלום ( לפלשתינים) אבל לראות מישהי משלנו, עומדת שם על הבמה ומשמיצה את המדינה שלנו זה פשוט היה יותר מדי. זה הבית שלי. זה המדינה שלי. מי את בכלל???

זה היה שבוע מתיש, בעיקר מבחינה רגשית. הסטודנטים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה ולרובם גם אין הרבה ידע על מה באמת קורה בארץ. לי אין באמת מושג מה קורה בארץ. אבל בדבר אחד אני בטוחה: לא קל להגן על המדינה שלנו פה. בייחוד במקום כזה ליברלי שמקדש את השונה, את האינדיוידואל, את המיעוט והחלש. המנהיגים של השבוע הזה קוראים להחרים את מדינת ישראל ולהטיל עליה סנקציות כלכליות. הסטודנטים והקמפוסים הם הדור הבא. אסור לנו להשאר אדישים! פשוט אסור. כי במערכה הזו אם לא נלחם אנחנו פשוט נפסיד.