חומות של תקווה 

שבוע אפרטהייד בקמפוס

היום, אנחנו נמצאים ב " מלחמה" שונה מה"מלחמות" שהכרנו עד כה, זוהי "מלחמה" על הלגיטימציה של מדינת ישראל. מלחמה שכזו נעשית בצינורות המקובלים של האקדמיה, של החינוך, של הליברליזם ושל אמצעי התקשורת וההסברה ודווקא בגלל זה היא המלחמה הקשה ביותר. 

את הפוסט הקודם סיימתי בזה שאנחנו צריכים להוקיר את העבודה המדהימה שהיהודים והישראלים בתפוצות עושים למען ישראל. אחרי שאני יספר לכם קצת עם מה הם מתמודדים פה אולי גם תסכימו איתי. יום אחרי החזרה שלי מאייפאק התחיל שבוע האפרטהייד אצלי בקמפוס. למי שלא מכיר זה שבוע בינלאומי שמתרחש בהמון קמפוסים שונים ברחבי העולם והטענה המרכזית שלו היא שישראל היא מדינת אפרטהייד כמו דרום אפריקה של שנות ה40 עד ה90 כשהייתה אפליה ממסדית של הלבנים נגד השחורים. השבוע הזה בדרך כלל מלווה בהשוואת גדר ההפרדה או חומת הביטחון ( לא משנה כרגע איך נקרא לזה) לחומת אפרטהייד, אמירות כמו ציונות= גזענות, הקמת חומות בקמפוס, יצירת מחסומים שמדמים את נקודות המעבר בישראל ובעיקר הרבה שנאה.

במהלך כל ההכשרה והתקופה שלי פה שמעתי הרבה על השבוע הזה אבל כמו שכבר אמרתי יש דברים שאתה צריך להיות נוכח בהם כדי להבין. הגעתי מהכנס חדורת מוטיבציה, בטוחה שאני הולכת "לכסח" אותם ולהראות להם מי הבוס בקמפוס. אבל האמת היא שהם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. הם חברו לעוד שתי קבוצות לטיניות בקמפוס והשוו את החומה בישראל לגבול של ארה"ב מקסיקו. הם הקימו חומה בקמפוס וביקשו מסטודנטים לעמוד בתור ולהציג את התעודות שלהם. הם עודדו אנשים לכתוב מסרים על החומה וכשסטודנטים שלי רצו לכתוב משהו בסגנון של " מי יתן ויהיה כבר שלום" אמרו להם To Fuck Off. מצאתי את עצמי עומדת ומצטדקת בפני חבורה של ילדים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל הם בטוחים שבזה הם צודקים. נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שרצו פשוט לרדת עליי, לצלוב אותי בשאלות מבלי לשמוע בכלל את התשובות.

השיא של השבוע היה כשהם הביאו כמה דוברים לבמה. כוכבת העל שלהם הייתה ישראלית, מזרחית שבלי בושה עלתה לבמה והביעה תמיכה במה שהם עושים (שלא נדבר בכלל על המבטי נעצה שהיא נתנה לנו כשניסינו לחלק פליירים עם קצת עובדות). אני אפילו לא יכולה להסביר לכם מה הרגשתי. הייתי המומה. הרגשתי נבגדת. כן, אני יודעת שהקונפליקט הוא מורכב. כן, אני חושבת שמגיע גם להם לחיות בכבוד ובשלום ( לפלשתינים) אבל לראות מישהי משלנו, עומדת שם על הבמה ומשמיצה את המדינה שלנו זה פשוט היה יותר מדי. זה הבית שלי. זה המדינה שלי. מי את בכלל???

זה היה שבוע מתיש, בעיקר מבחינה רגשית. הסטודנטים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה ולרובם גם אין הרבה ידע על מה באמת קורה בארץ. לי אין באמת מושג מה קורה בארץ. אבל בדבר אחד אני בטוחה: לא קל להגן על המדינה שלנו פה. בייחוד במקום כזה ליברלי שמקדש את השונה, את האינדיוידואל, את המיעוט והחלש. המנהיגים של השבוע הזה קוראים להחרים את מדינת ישראל ולהטיל עליה סנקציות כלכליות. הסטודנטים והקמפוסים הם הדור הבא. אסור לנו להשאר אדישים! פשוט אסור. כי במערכה הזו אם לא נלחם אנחנו פשוט נפסיד.

  הלוואי ורק היינו יודעים 

אני מתקשה להאמין שהיום זה אשכרה היום הראשון מזה שבועיים שאני נכנסת הביתה בשעה סבירה ואשכרה מצליחה להושיב את עצמי לכתוב (לכאורה, משימה די פשוטה). השבוע וחצי האחרונים היו מאוד עמוסים, בעיקר מבחינה נפשית ואני מרגישה שרק לכתוב על זה הולך להתיש אותי. אבל מאחר ואני רוצה לזכור מה הרגשתי במהלך כל האירועים האלה אני מכינה לי קפה ומתיישבת מול המחשב.

הכל התחיל לפני  שבועיים כשטסתי לכנס של אייפאק, אחד הארגונים החזקים והמשפיעים ביותר בארה"ב. בטח שמעתם עליו בחדשות אבל לא כל כך ייחסתם לזה חשיבות, זה בסדר גם אני לא- עד היום. כולם דיברו על כמה שזה חוויה להיות בכנס שלהם ושאני פשוט חייבת ללכת אבל יש דברים שאתה לא מבין עד שאתה לא רואה בעיניים שלך.

הכנס התקיים בוושינגטון ,עיר הבירה, לב העשייה הפוליטית של ארה"ב. התחלנו את היום די מוקדם עם בידוק בטחוני וקבלת תגי שם. לא חשדתי, נשמע הגיוני לא? כנס גדול עם המון אנשים אז בטוח יש בירוקרטיה, אחרי הכל אנחנו באמריקה! משם המשכתי לאולם הכנסים, ושם התחלתי להבין את גודל הארוע. בתוך האולם עצמו היו לפחות עשר מסכי ענק ובמה מטורפת, היו כסאות ומצלמות בכל מקום ומלא אנשים. פשוט מלא. אוקיי אז כדי להבהיר מה זה מלא אני רק יציין שזה באזור ה 13 אלף איש.  13 אלף  איש אמריקאים, יהודים ולא יהודים, אנשי קונגרס ואנשי עסקים שבאמת ובתמים תומכים במדינת ישראל. 13 אלף איש פעילים שעוסקים בהסברה ובתדמית של ישראל בעולם. 13 אלף איש שאכפת להם. וואוו, אני אפילו לא בטוחה שנמצא מספר כזה בארץ.

מעבר לחוויה של לשמוע כל כך הרבה אנשים בעמדות מפתח בעולם כמו סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ואת אהוד ברק וביבי ( לא בדיוק עמדות מפתח אה?) היה משהו מאוד מיוחד בכנס. הייתה לי מין תחושה שאני חלק ממשהו גדול יותר. שיש לנו תמיכה בעולם ( מה שבהחלט לא מרגיש ככה בקמפוס הליברלי שלי).

השיא של הכנס היה כשהתבקשנו לשיר את ההמנון. התחלנו בהמנון ארה"ב שכמובן לא היה לי שמץ מה אני אמורה לעשות, ואז שרנו את התקווה. פתאום זה הכה בי. 13 אלף איש עומדים ושרים את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. משהו בשירה שלהם היה כל כך חזק ועוצמתי. הם היו גאים. הם שרו את ההמנון שלנו יותר חזק ממה שהם שרו את ההמנון שלהם. זה פשוט לא נתפס. עמדתי שם עם דמעות בעיניים.

אני חושבת ששם באותה נקודה  הרבה מהדברים שעברתי, התחברו. אנחנו חוליה בשרשרת. בשרשרת של העם היהודי, שהבית שלו הוא בארץ ישראל. אבל התמיכה של יהודי התפוצות בישראל היא כל כך קריטית, כל כך מהותית ואנחנו חייבים להוקיר להם תודה על זה.