"אבל זה כל הקסם"

סיפורם של סימה, סן פרנסיסקו והשליחות

כבר הרבה זמן לא כתבתי, אם שאלתם אותי למה? אז בטח אמרתי שהכל שגרתי ואין לי כל כך מה לכתוב. אז זהו, ששיקרתי! כל מה שנראה לי עכשיו שיגרתי בטוח לא היה נראה ככה אם לא הייתי גרה פה. אז אני רוצה לתת לכם הצצה לתקופה המגניבה ביותר בשליחות עד כה: הנקודה שבה אתה חושב שאתה רגיל לחיות פה ואז אתה מגלה שלא. 

אפתח כמובן בעיר המהממת סן פרנסיסקו. מה אגיד ומה אומר? כל כך הרבה שירים נכתבו על המקום הייחודי הזה, כל כך הרבה תנועות צמחו ממש פה בלב ליבה של העיר (האו"ם למשל, ילדי הפרחים וכו). איזה כיף לי שיש לי הזכות לגור פה ולספוג את כל זה. אני מנסה לתאר את האווירה הייחודית שעוטפת את העיר ולהפתעתי הרבה אני לא מצליחה להרכיב משפט אחד כמו שצריך. אז אני ינסה אולי פשוט לזרוק לאויר כל מה שעולה לי לראש:

ליברליזם מטורף עד כדי כך שהקונסרבטיבי נראה לא לגיטימי,

ריבוי תרבויות,

חוויה קולינרית מטורפת (יש פה מסעדות מכל חור בעולם ),

ריבוי שפות,

ריבוי תרבויות (או כמו שכאן אוהבים להגיד Diversity) ,

פריצת מוסכמות,

פריצת גבולות ונופים. הרים שנשפכים לאוקיינוס, גשרים עצומים ובניינים צבעוניים.

בקיצור עיר קסומה.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי כדי להבין את החוויה שעברתי בהופעה של ליאור (אחד מהישראלים שחי פה באזור) אתם חייבים להבין את הרקע. אז ביום חמישי יצאנו להופעה, לליאור יש להקת ראסטפארי כזו שמורכבת מאמנים מהאזור (שזה כבר אומר שהיא מורכבת ממלא אנשים מגניבים ושונים) מה שמיוחד בליאור זה שהוא לקח שירים ומנגינות של תפילות והפך אותם למודרנים. אחד השירים שהקפיצו את הקהל כולו היה "בואי כלה בואי כלה פני שבת נקבלה." עמדתי שם או יותר נכון קיפצתי לי ואז פתאום זה הכה בי! אני בסן פרנסיסקו, רוקדת לצלילי תפילה שמעולם לא אמרתי כשהייתי בארץ, מסביבי עוד כל כך הרבה אנשים שבכלל לא מבינים את המשמעות של המילים אבל כולם פשוט מאושרים! רק פה במקום הזה, בזמן הזה יכולתי לחוות את הרגע הזה. 

השליחות הזו היא פשוט מתנה של פעם בחיים. מעבר לעשייה החשובה שאנחנו עושים בקמפוס כדי להעלות מודעות ולחנך סטודנטים על המדינה היפה שלנו (ותאמינו לי הם לא יודעים כלום) זו מתנה לנו, כאינדיוידואלים. השליחות הזו מאפשרת לי לראות את החיים שהיו לי בארץ מבחוץ, לחשוב לעומק למה אני עושה את מה שאני עושה? לערר על כל הברור מאליו ובעיקר לצמוח. נכון, לא הכל ורוד ויש גם לא מעט אתגרים שניצבים בפנינו אבל הם רק מחזקים את הכל. אני יודעת שזה נשמע פלצני בטירוף אבל זו האמת. וזה כל הקסם. 

Zoom Out

או במילים אחרות כוחו של הרגל 2

אז אני יושבת עכשיו בדירה בניו יורק, ליתר דיוק במנהטן, מתבוננת על הנוף המהמם ושותה לי קפה איכותי (נס קפה של עלית - פרצוף של גיחוך עללק איכותי). איזה כיף! לא להאמין שבדיוק לפני שבוע וחצי הייתי בכנס בניו יורק מחוברת לאינטרנט ומלאה בדאגות.

שמונת הימים האחרונים של מבצע"עמוד ענן" היו ימים ממש לא קלים עבורי ובכלל פה  בארה"ב. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, הרי אנחנו פה כל כך רחוקים אז איך זה יכול להיות שלנו קשה? איזה זכות בכלל יש לנו להגיד את זה? בהמשך לסוף של הפוסט הקודם שלי השליחות מאפשרת לנו זום אאוט, מפה כמה שזה מוזר אתה חווה הכל בעוצמות שונות. כל היום יש סיקורים בחדשות ואתם יודעים איך זה בחדשות נוטים לנפח דברים, או שאולי בעצם זה אנחנו שכבר התרגלנו לחיות במציאות המעוותת הזו!?

עשיתי ארוע בדיוק לפני שהמבצע התחיל שנקרא "one voice"  הארגון הזה פועל למען שתי מדינות לשתי עמים. הגיעו שני נציגים אחד ישראלי ואחד פלשתינאי לספר על החוויות שלהם, עד כה נשמע טוב לא? רק חבל שהפלשתינאי שהביאו היה רהוט עם אגלית מעולה ויכולת הסברה בשמים והישראלי היה כזה שלוך שרציתי לקבור את עצמי באדמה. אז איך כל זה קשור? הישראלי(שי זהו שמו) הציג תמונה מאוד אפאטית של האנשים שחיים במדינה, הוא אמר שכבר לא אכפת לנו מכלום ושהקונפליקט לא מפריע לנו בכלל אולי רק לתושבי הדרום, שכבר התרגלנו. בהתחלה מאוד מאוד כעסתי עליו ואפילו בסוף הלכתי להתעמת איתו, באיזה חוצפה הוא מצגי את החברה הישראלית כחברה שלא זורקת זין ושלא אכפת לה מכלום? ואז פתאום הבנתי..אחרי המבצע נפל לי האסימון. אנחנו כל כך רגילים לחיות במציאות המעוותת הזו שאנחנו כבר אדישים אליה, אפאטים. איזה עוד מדינה בעולם הייתה ממשיכה להתקיים אחרי שנים על גבי שנים של רדיפות ומלחמות? איזה נעוד מדינה תרשה שהאזרחים שלה יחיו ככה? אני לא יודעת מה ואיך צריך לעשות אבל חייבים לעשות משהו! לעצור את זה! אנחנו כבר התייאשנו, הרמנו ידיים אבל לא! אנחנו חייבים להתעורר...

אני יודעת שהרבה יותר קל מלעשות, אבל פשוט הרגשתי את זה בעוצמות כל כך חזקות. קמתי בבוקר והדבר הראשון ששמעתי היה הפיגוע בתל אביב, פשוט התחלתי לבכות! שזה משהו שאף פעם לא קרה לי..בארץ הייתי אומרת- אוקיי הנה, עוד פיגוע (אני בכוונה מקצינה אבל זה נכון. דיברתי עם חברים ועם ההורים וכולם היו נשמעים אדישים, מוגנים, בטוחים) ופה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להכנס לפאניקה ולחשוב על זה שיכלתי להיות על האוטובוס הזה! פתאום זה קיבל מימדים אחרים, הבנתי שזה לא נורמלי לחיות ככה! ושאפאחד לא צריך לחיות ככה! בשעה טובה המבצע נגמר, נקווה שההפסקת אש תחזיק לתקופה ארוכה יותר הפעם.

ונעבור לדברים קצת יותר משמחים! כל החמישה ימים האחרונים ביליתי במיאמי עם אלגום ועידן (שני חברים טובים שלי מהשליחות), היה פשוט מטורף! הייתי צריכה את ההפסקה הזאת, רק שעכשיו אין לי מושג איך חוזרים לשגרה??

שיהיה שבוע רגוע ומעולה! אוהבת מלא
ותזכרו שכמה שזה קיטש זה כל כך נכון- אין לנו ארץ אחרת!

כוחו של הרגל

וואוו קשה להאמין אבל חודש שלם עבר לו מאז הפוסט האחרון שפרסמתי. אני בטוחה ששמתם לב :) 

החודש הזה היה מלא בעיקר ב"חזרה לשיגרה" או יותר נכון ניסיון ליצור אחת כזו. כמובן שעם כל החגים שיש פה ושאר האירועים כמו יומולדת לסם, הניצחון של ה- Giants (קבוצת הבייסבול של העיר) באליפות העולם והביקור של ניר ואחותו זה היה כמעט בלתי אפשרי!

 אז מאיפה להתחיל?

אני יתחיל בביקור של ניר ואחותו שהיה ממש אדיר! ניר (שאני מניחה שכולם מכירים) לאחר שסוף סוף השתחרר מהצבא טס לטייל קצת בארה"ב וכחלק מהטיול הוא עבר פה בעיר. היה ממש ממש כיף לראות פרצופים מוכרים מהארץ ולהרגיש קצת תיירת ליום או יומיים. היינו באקדמיה למדע יחד, נשמע סופר חננה אבל באמת שזה אחד ה-דברים הטובים פה בעיר! (למרות שזה לא סותר את העובדה הראשונה שציינתי..), ראינו כלבי ים במזח ובעיקר שתינו בירה בברים ריקים. למה ריקים אתם שואלים? א. כי זה היה ביום ראשון ובאמצע שבוע שזה ימים די חלשים ו ב. כי הגענו בדיוק אחרי המשחקים של ה- Giants אז כל האנשים כבר שתו בירה והלכו לחגוג את הניצחונות.

זה מוביל אותי למאורע המרגש שטלטל את העיר כולה ואני מתכוונת תרתי משמע טלטל את העיר והפך אותה לכתומה למשך יום שלם. קבוצת הבייסבול של העיר שהזכרתי את שמה כבר כמה פעמים מתחילת הפוסט זכתה באליפות העולם. כל העיר נצבעה בתאורה כתומה ואנשים יצאו לרחובות לחגוג לבושים בחולצות, כובעים נעלים וכל העולה בראשכם העיקר שיהיה בצבע כתום! החגיגות היו מטורפות !!! אנשים שתו ושפכו בירה אחד על השני, טלטלו מכוניות שעברו, חסמו כבישים ובקיצור התחרפנו!! הקטע היותר משעשע היה שהשוטרים עמדו בצד, שיחקו בפלאפונים שלהם ושתי סיניות מאושרות עד הגג רצו בין כל ההמולה ואספו את הפחיות מהרצפה כאילו הן זכו במיליון דולר. זו הייתה סיטואציה אבסורדית לחלוטין !! 

באותו סופ"ש או אחד לפני (תסלחו לי אם אני לא מדייקת בתאריכים נכון?) סם חגג יומולדת ומכיוון שבאותו סופ"ש היה גם חג "ליל הקדושים" Halloween המסיבה הייתה ברוח תחפושות. אני כמובן החלטתי ללכת על תחפושת קלאסית והתחפשתי לאישה סקסית משנות ה-20 עם כפפות ונוצה. לפני המסיבה אני וסם הכנו דלעת מפחידה, כל אחד לפי העיצוב שלו (תמונות עלו כבר לפייס) וזו בהחלט הייתה חוויה. לא ידעתי שזה כל כך קשה! הייתי צריכה לחתוך את הדלעת מבפנים, לרוקן את הכל, לעצב את הפנים ואז לחתוך שוב! כל כך הרבה עבודה. אבל בסוף, זה יצא ממש מגניב! שמנו נר בפנים וקישטנו את הבית בקורי עכביש ברוח החג.

המסיבה עצמה הייתה ממש טובה, הרבה חבר'ה טובים, מוזיקה, תחפושות וחבית שלמה של בירה! כמובן שהמשכנו את החגיגות במסעדת טאפס לבנונית שהייתה ממש טובה והרגישה כמו בבית. אכלנו טבולה, מג'דרה וקובה!

אחרי כל החגיגות והמסיבות החלטנו שאת הסופ"ש הזה נבלה ברגוע ולכן החלטנו לנסוע לבית שלו באגם טאהו, המכונה בפי העממיים או רק בפי גן עדן! מה שהתחיל כסופ"ש רגוע התברר להיות בדיוק ההפך. מה שגם ההורים שלו שמבחינתי היו חלק שולי בתכנון הפכו לדי מרכזיים. הגענו בחמישי מאוחר וכבר בשישי בבוקר יצאנו לטיול עם ההורים באגם ובאזור. היה ממש כיף! טיילנו בתוך היער לצד האגם ובאיזשהו שלב ירדנו מהדרך המרכזית ומצאנו את עצמנו נאבקים בשיחים כדי להחלץ ממנה, מה שהיה בהחלט מאתגר! יום למחרת מצאנו את עצמנו במסיבת התרמה למען נשים בסיכון בשווי של 85 דולר לאדם! לשמחתי הרבה, הם שילמו עליי כי בהחלט שלא הייתי יכולה להרשות את זה לעצמי לא משנה שהמטרה בהחלט נעלה. המסיבה היתה בסגנון קובה, רק אלוהים יודע למה דווקא קובה אבל התפריט היה בעיקרו מורכב מטעימות של יין ושוקולד, שני הדברים שאני הכי אוהבת אחרי אמא ואבא :) ככה שזה היה ממש כיף (אם מתעלמים מהעובדה שהיו שם עוד 150 איש בגילאי 50 פלוס). בגדול הסופ"ש היה מדהים וההורים של סם היו פשוט נפלאים. מעבר לזה שהם שילמו על הכל הם היו מצחיקים וקלילים והיה פשוט כיף!

אז חזרתי היום, עייפה אך מרוצה. מוכנה נפשית לכסח את השבועיים המטורפים שמתחילים ממחר! יש לי איזה 5 אירועים רצוף אז יש הרבה הכנות, אבל יהיה טוב! אחרי זה אני טסה לכנס בניו יורק ולחופשה ארוכה במיאמי אז אין לי זכות להתבכיין.

אני מניחה שזה השלב שאני אמורה לסכם את כל השטויות שקשקשתי עד כה ואולי גם זו ההזדמנות להסביר את הכותרת. במהלך כל החודש האחרון ובכלל בתקופה האחרונה אני מבינה כמה חזק הכוח של הרגל ושל חינוך, של תרבות ובגדול של החברה שבה אדם חי וגדל. (את רואה אמא יצא משהו משיעורי סוציולוגיה) למשל: כמה עוצמתי יכול להיות ביקור של אדם שאתה מכיר ושמסמל עבורך את הבית, את החום והמוכר גם אם לא דיברת עם האדם הזה תקופה ארוכה...כמה עוצמה יש למאכלים המוכרים שמזכירים לך את הבית...כמה הבית שבו גדלת משפיע על מי שאתה- לראות את ההורים של סם ובייחוד את אבא שלו במידה רבה הציב לי מראה למי שסם היום ואני בטוחה שזה יעבוד גם לכיוון שלי ושל המשפחה שלי...כמה עוצמה יש למסורת שאנחנו נושאים איתנו , הדרך שבה אנו עושים דברים ומה זה עושה לנו כשאנחנו פתאום משנים את זה. החיים שלי, ללא ספק, שונים מאוד ממה שהם היו לפני שלושה חודשים. השהייה פה מאפשרת לי לקחת פסק זמן, לעשות זום אאוט ולהבין מה באמת חשוב לי, מה אני עושה רק מתוך כוחו של הרגל כי ככה גדלתי וככה אני מכירה את העולם, ומה אני עושה כי זה באמת חשוב לי ובוער בי. נראה לי שזו שאלה שחשוב להתעסק בה מדי פעם...

 

אז איפה עובר הגבול, אם בכלל?

חופש הדיבור וכל המשתמע ממנו

אז היום היה לנו אירוע פתיחה של Jewish Culture Week , בעקרון מה שזה אומר זה שאנחנו חושפים את כל הסטודנטים בקמפוס לתרבות יהודית באמצעת מוזיקה, אוכל בחינם כמובן, וכל מיני תשמישי קדושה וכו'. מכיוון שאני אחראית על ישראל ולא על יהדות זה לא היה ארוע שלי אבל כחלק מהצוות של ההלל לקחתי בו חלק.

הארוע כלל את חמשת החושים:ריח (אתרוג), טעם (חלה, רימון..), שמיעה (אייפודים עם סוגים שונים של מוזיקה) , ראייה (הקמנו חופה) , מגע ( שופר). כמובן שאותי תקעו בשולחן שאליו באים הכי הרבה אנשים שזה שולחן האוכל (אוכל בחינם הולך פה חזק בקמפוס). אחד הרגעים הכי טובים שהיו במהלך היום זה שזכריה (הנשיא של הקבוצה הפרו-פלשתינית) שעד כה סירב לדבר איתנו, ניגש לשולחן ואמר לי חג סוכות שמח! זה היה פשוט כיף ונתן לי תחושה שהעבודה הקשה מתחילה להשתלם.

האירוע השני שבעקבותיו התחלתי לכתוב הוא המיסיונר שעמד וצרח בקמפוס בערך כל הארוע שלנו. מול השולחנות שלנו נעמדו איזה שלושה נוצרים עם חולצות זוהרות והתחילו להטיף לכל הסטודנטים שעוברים, כאילו ממש לצעוק. אנחנו כמובן התעלמנו ואז הם תפסו על זה טרמפ והתחילו לצעוק שיהודים הם ככה וככה, ושרוסים הם שונאי יהודים ועוד כל מיני שטויות. הקטע המרגש הגיע כשקבוצה רנדומלית של סטודנטים שהתקהלו התחילו לצעוק We Love Jews!! 

כשדיברתי עם האחראי על האירועים בקמפוס שעמד שם ותצפת על האירוע ושאלתי אותו למה הוא לא מתערב כי זה כבר נהיה מכוער ולא נעים הוא אמר שאין לו מה לעשות נגד זה, כי זה חופש הדיבור! אז שאלתי אותו לתומי: אבל מה אם זה פוגע בקבוצה אחרת? התשובה שלו הייתה מאוד ברורה: אין מה לעשות. אפילו המשטרה לא  יכולה להתערב - לכל אחד יש את הזכות להגיד מה שהוא רוצה, ואף אחד לא יכול לגעת בזה.

WTF??

באמת????

אין גבול למה שאתה יכול להגיד פה? גם אם זה פוגע במישהו אחר? 

אז הנה כמה צדדים יותר חשוכים ואפלים של החופש הזה שכולם כל כך מתלהבים ממנו באמריקה...

Updates

אומרים ש"עוד לא נולד הבן זונה שיעצור את הזמן" וכל פעם מחדש אני מבינה כמה הם צודקים (אמא ,סלחי לי על השפה הבוטה). אני לא מאמינה שאני פה כבר חודשיים! אני מרגישה כאילו אני פה כבר חצי שנה עם כל מה שעברתי לאחרונה.

כששואלים אותי איך את? נהנת? אני מוצאת את עצמי משתמשת במטאפורה יצירתית במיוחד של רכבת הרים. יש פה עליות וירידות וכל יום הוא בהחלט הרפתקאה חדשה עם סוף לא ידוע...אז מאז ראש השנה עברתי פה לא מעט חוויות, לא על כולן ארחיב אבל השילוב של כולם ממחיש כמה יום אחד יכול להיות קשה והיום שאחריו מדהים.

נתחיל ביום כיפור. הצום עצמו היה די קל אבל הבעיה התחילה כשלא ממש מצאתי בית כנסת ספרדי קרוב לבית, נכון כתבתי בפייס שמצאתי אבל ברגע האחרון החלטתי שלא בא לי לישון אצל החבר'ה שהייתי אמורה..לא הרגשתי רצויה. זה משהו שבחיים לא היה לי! אני גדלתי על הערכים שאם אתה יכול לתת לאחרים ולהציע את הבית שלך אז אתה עושה את זה באהבה והיה לי ממש שוק תרבותי שכאן זה לא ככה. הם לא עושים את זה מכוונה רעה אבל כל אחד פה מרוכז בעצמו וזה לא נראה להם טבעי לפתוח את ה"privet space" שלהם להבדיל מהמשפחה המרוקאית הכבדה שלי :)

אחרי ההתאוששות מחווית הכיפור הקשה (שלא נדבר על החוויה הנוראית של לשבור את הצום עם מרק של קופסת שימורים במקום המרק של סבתא!!!) הגיע לו עוד חג! סוכות!

גם בסוכות לא עשיתי משהו מיוחד בהלל אבל בעיקר טיילתי. (בגלל שההלל שלי קטן ואין לנו רב זה משמש יותר כמרכז בילוי כזה לסטודנטים ופחות מקום שחוגגים בו חגים ומתפללים- שיש לזה יתרונות וחסרונות כמובן.)
ארוחת השישי הראשונה שלי מחוץ להלל הייתה מהממת! ארגנו אני וסם כמה חבר'ה מהתגלית- סם בישל ואני הייתי אחראית האלכוהול והיין כמובן :) השיא של הארוחה הגיע כשסם בירך על היין אבל בעצם אמר את הברכה של החלה! אני שניסיתי לא להקרע מצחוק אמרתי לו "יופי מאמי, זה היה מהמם רק שזה הברכה של החלה" הוא החליף צבעים ובירך מחדש ולאחר שאכלנו קינוחים בסטייל ישראל (חלבה בעיקר) יצאנו לפאב להמשיך את החגיגה.

למחרת הלכנו לפסטיבל בלוז פה בעיר שהיה אדיר. גיליתי על עצמי שאני ממש אוהבת את המוזיקה של שנות ה-60, 70..ופה לא חסרה מוזיקה כזו ועוד בלייב! לעיר הזו יש סטייל מטורף! ללכת ברחוב ולשמוע משום מקום להקה מנגנת בלוז, חבורה של מבוגרים חמודים בקושי הולכים (אוקיי הם היו ממש זקנים!!) יושבים ומנגנים בסקסופון, צ'לו וכל הכלים עם השמות המוזרים שכבר לא רואים היום- ועוד בסוף הם אומרים שתהיה שנה טובה ואז אני מגלה שהם יהודים! רק כאן זה יכול לקרות. אני בכלל לא יכולה לתאר את כמות התרבות שאני סופגת פה. זה באמת מדהים (מעבר למוזיקה יש גם אוכל מעולה שמגיע מכל העולם: מסעדות מקסיקניות, יפניות, סיני, תאילנדי, אל סלוודור ועוד ועוד- כן כן לשמור על המשקל מאתגר פה בהחלט)

אז לאחר שחגגתי בפסטיבל הבלוז יצאתי עם כמה חבר'ה שליחים פה באזור לנאפה. זה עמק שיש בו מלא כרמים ויקבים- נכנסנו לכמה יקבים, שתינו יין טוב ואכלנו גבינות, הבילוי המושלם בשבילי!!

בקיצור אני כובשת לי לאט לאט את היעדים פה באזור.

מבחינה מקצועית לא פשוט בכלל...הקבוצה הפרו ישראלית שלי לא מספיק יציבה כרגע- הרבה מהחברים הנוכחים השנה עוזבים בקרוב, הם כולם מתכננים מלא אבל בקושי מבצעים, לא מודיעים על איחור לפגישות שלא נדבר על זה שהם מבריזים. זה אתגר לא קטן לבנות את הקבוצה הזו מחדש, להוסיף אליה עוד חברים ולייצב אותה. בעיקר כי פה בקמפוס ישראל זה מילה גסה. לצערי, אנשים ובינהם גם פרופסורים לא מוכנים להזדהות תחת השם הזה, כאילו זה קללה או משהו. זה גם לא ייאמן כמה ישראלים יש פה. ולי, לי פשוט עצוב שהמדינה שלנו הגיעה למצב שאנשים לא רוצים לחיות בה ועוברים לכאן ובטח שלא מוכנים להזדהות איתה. אבל לטובתם אני יציין שכשהייתה מחאה אנטי ישראלית פה בקמפוס (בראש השנה כשלא היינו באזור, נכון לא סיפרתי על זה כי שכחתי! ) כולם התאחדו, כמה אופייני לנו אה? כשיש צרות אנחנו מתלכדים. אבל לפחות זה.

עד כאן עדכוני החגים, אני מקווה שאחרי שמחת תורה אני יצליח לייצר פה סוג של שגרה. יש כמה הופעות גדולות שאני מחכה להן כבר ואחת מהם של ניל יאנג וגאנס אנד רוזס!!! ממש עוד שבוע :) אז יש למה לחכות!!! רק הלוואי שכמה מכם הייתם איתי פה עכשיו!

ליט- אני מתגעגעת לשיחות הארוכות שלנו על הכל בערך, לארוחות הערב הבריאות שהיינו עושות לשופינג בקינג גורג ולהמרחות אצלי בסלון
צח- אני מתה כבר שנשב על איזה בקבוק יין בויקי כהרגלנו בקודש! שנתפנק לנו באיזה מסעדה טובה ושאני יציק לך על שטויות של מאק- בעצם שכח מהכל אתה עוד שניה פה! איזה כיף!!!!!
טולי (הגברת)- אני פשוט מתגעגעת להכל!! לכל החבילה. לא יוצא לנו לדבר נורמלי וזה מעצבן אותי אז תתאפסי על עצמך!
כל השאר- קפצו לי חחחח סתם סתם...

אוהבת ומתגעגעת- השגרירה.

ראש השנה מהסרטים:

על מעלליי בלה לה לנד המכונה גם לוס אנג'לס!

אם כבר השקעתי כל כך הרבה מאמץ ונסעתי 8 שעות לאל איי לא נספר לכם לפחות איך היה??

אז במילה אחת- חלום!

החופשה המדהימה התחילה לה בנסיעה של כמה שעות טובות לאורך החוף ברכב של סם (הגיע הזמן שתכירו אותו). הנוף היה בהחלט מרהיב והיו אפילו כמה רגעים שהתבלבלתי וחשבתי שאני בצפון. עצרנו לארוחת ערב במסעדה טובה ב SLO שזו עיירה מקסימה בין ההרים עם נהר באמצע ושם גם סם למד בקולג' (ככה שהוא ממש התלהב). הגענו לאל איי בשעות הלילה המאוחרות ודי התרסקנו אצל חברים שלו. 

למחרת בבוקר יצאנו לטייל קצת בעיר, בגלל שהתחבורה הציבורית באל איי לא משהו הדרך הנוחה ביותר היא להתנייד עם אופניים. אז החלטנו להיות מקומיים אמיתיים ולרכב אל השקיעה :) כמובן שעם המזל הנאחס שלי קיבלתי אופניים משנת תרפפ"ח בצבע ורוד בהיר שבקושי זזו, אבל אמרתי: שיהיה מה עכשיו נתלונן על היום הראשון פה? מסתבר שזה עלה לי ביוקר. באחת הפניות שלקחנו מסנטה מוניקה לכיוון וניס ביץ' הייתה ירידה תלולה, בלי לחשוב פעמיים כולנו מאיצים ולוקחים את הסיבוב בפאנן עד שאני מגלה שאין לי בלמים ואני לא מצליחה לעצור את הכיף הזה! בשתי שניות הכיף הפך ללחץ ומשם ליכולות אלתור- מצאתי את עצמי מחשבת מה פחות יכאב החומת בטון מולי או המכונית!! אבל אל חשש מסתבר שהחומת בטון באמת לא הייתה כזו נוראית ואני עוד בחיים. אז הגענו לוניס ביץ' חלקנו קצת חבולים, אבל מיד שכחנו מהכל! וניס ביץ' זה בהחלט אחד המקומות המגניבים באל איי! זה חוף עם עצי דקל בצדדים ממש כמו שרואים בסרטים...כל הטיילת מלאה באמנות מקומית, קומיקאים,חנויות של פירסינגים שטויות של קיץ,הרבה שמש ומסעדות טובות. ישבנו לאכול שם והתפנקנו לנו על אייס תה סטייל קליפורניה. לאחר שתיית כמה כוסות של התרכיז (שהיה אגב ממש טעים) החלטתי שאני אוזרת אומץ ועושה פירסינג! אז עשיתי.

למחרת בבוקר נסענו (לא על האופניים כי זה פאקינג רחוק) לעיר הסרטים הידועה כהוליווד! הסתובבנו בין כל הכוכבים או יותר נכון דרכנו עליהם :) המשכנו לאזור בוורלי הילס כי לא הספיק לנו הריר שהזלנו בהוליווד. אולי בנקודה זו שווה לציין שכמות המכוניות השוות שראיתי ב5 ימים האלה הוא עצום ולא נתפס! אם הייתי מרויחה שקלון על כל 4 מכוניות כנראה שהייתי בבוורלי הילס עכשיו.טוב אז קצת הגזמתי אבל באמת, כמות מכוניות הספורט כאן היא מטורפת!

כדי לסגור את היום מהסרטים הזה במשהו קצת יותר ריאלי סיימנו את הערב בארוחת חג אצל המשפחה של סם. היה פשוט כיף! אוכל טוב (עוף כשר, אבא אל תדאג) ויין מעולה וכן גם אווירה של חג ומשפחה שהיה לי מאוד חשוב לקבל.

ולסיום סיומת, הדובדבן שבקצפת יוניברסל סטודיו! נפגשנו עם אח של סבתא שלי שגר כבר שנים באל איי ובילינו איתו ועם אישתו את היום. אני חייבת להודות שבהתחלה די חששנו מהפגישה אבל היא התבררה כאחת ההחלטות המוצלחות בטיול. אז יצחק, זה שמו הוא היפי מגניב בטירוף! הוא לקח אותנו לתוך הפארק שזה איזה 90 דולר ושילם על כל השאר, עלה איתנו על כל הרכבות והשטויות וכמובן שלא ויתרנו על ביקור בסטים מקוריים של סרטים...ראינו איך עושים טריקים של מכוניות עולות באש, התרסקות של מטוסים, גשם ואפילו שטפונות! והם אשכרה עשו את הכל מולינו! בהחלט חוויה חד פעמית.

אז המסקנה מהטיול היא: "גם אני רוצה להיות כוכב על מדרכה בהוליווד כמו אלוויס, להרגיש את החלום, ללכת על הטופ רוצה לחיות בסטייל" 

צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות- אני מצילה את העולם!

אז מה קורה חברים?? התגעגעתם אה?

לא כתבתי כבר כמה ימים, בעיקר כי השבוע הוא שבוע רגוע יותר. למה אתם שואלים? אז:

א. אני יודעת קצת יותר איך לעבוד ואיך דברים עובדים זה יותר נכון לומר.

ב. זה השבוע שבו אלפא, גמא, ביתא ושאר האחוות פה מגייסות סטודנטים פעורים וצעירים להיות העבדים שלהם. כן כן, ממש כמו בסרטים האמריקאים עם מבחנים וזובורים- אני חייבת להודות שזה משעשע ביותר.

אז אצלנו בהלל יותר רגוע- אנחנו נותנים להם את הספייס שלהם ליצור קבוצה חזקה. אין אנחנו פשוט ארגון כזה תומך! (או ארגון חכם שמנצל את הזמן הזה לנוח מהשבועיים האחרונים שבהם היינו כל יום עד 9 בהלל)

אבל דווקא בגלל שהכל יותר רגוע יש יותר זמן להתחיל לעבוד באמת.

אז באמת הכל מתחיל להתחבר לאט לאט. היו לי כמה פגישות עם פרופסורים (ואם חשבתם שיהודה שנהב מאוני' ת"א קיצוני חכו עד שתפגשו את הפרופסורים פה) והתחלתי ללכת לארועים של ארגונים אחרים כדי להביע תמיכה ולנסות לשתף פעולה. אז אחד מהארגונים הוא של הקהילה ההומולסבית שעוד מימי בתל אביב גיליתי שהיא יקרה לליבי. הלכתי לארוע החביב שלהם בקמפוס והופתעתי לגלות שביכולתי לקחת קורסים על מין, דראג קווין ולא פחות ולא יותר על אוננות! ויותר מזה כל זה במימון האוניברסיטה!!! כלומר, זה יוצא מהמיסים של הסטודנטים בתחילת השנה. פשוט נהדר. מיד מיהרתי להרשם לאחד מהקורסים! או שלא!!! אני חושבת שאם הייתי יכולה לצלם את הפה שפערתי באותו רגע הייתי זוכה בשיאי גינס. נראה לי שרק אז באמת נפל לי האסימון כמה משוגע המקום הזה קליפורניה ובייחוד סן פרנסיסקו- כמה הכל מותר פה, פשוט הכל. ואז ניסיתי לחשוב האם זה דבר חיובי או לא? כאילו ברור שבגדול כן אבל מה הגבול? מתי עוצרים את החופש המטורף אם בכלל?

לאחר מכן קרה המאורע שבגללו התחלתי לכתוב!

אני ושמוליק (מזכירה לכם נשיא הקואליציה של ישראל שעובד צמוד איתי) עברנו אחרי הפגישה עם הקהילה ההומו לסבית ליד המשרד של גאפס שהם הארגון שתומך בפלשתין, קרי הארגון ששונא אותנו ומפגין מולינו. מפה לשם נעמדנו קרוב ורחרחנו..עד שנתפסנו. היינו חייבים להזדהות וניסינו ליצור מצב של דיאלוג ואולי אפילו חס ושלום שיתוף פעולה. השיחה עם הנשיא שלהם הייתה מאתגרת ביותר אבל יצאתי עם כתובת אימייל והבטחה שהוא יחשוב על הדברים שזה כבר יותר טוב ממה שהיה עד כה בקמפוס. ואז באמת הבנתי למה אני פה, או בערך :) . סוף סוף הרגשתי שאני עושה משהו חשוב וגדול! שמוליק יצא מהשיחה מזועזע- כולו תמים חשב שיקפצו עליו בחיבוקים. אני אחרי 3 שנים בקורסים שמאלנים בתל אביב ציפיתי לבעיטה וקיבלתי אי מייל ככה שממש שמחתי.

אז זהו, אני את שלי עשיתי!

מוכנה לחזור לארץ הקודש אבל לפני כן אני צריכה לבדוק מה קורה באל איי :) אז אני קופצת לי לפתוח שם את השנה החדשה שבאה עלינו לטובה! מאחלת לכולנו שנה מלאה בהצלחות ובהרפתקאות, מי שמחפש הצעות אני כאן!!!

  במילה אחת- Californication

אז הכל התחיל ביום שישי אחרי ארוחת הערב בהלל (שהייתה דווקא נחמדה). בגלל שלייבור דיי ביום שני יצא שיש לנו סוף שבוע ארוך :) כמה מפתיע?

אז סם אסף אותי עם כמה חברים ונסענו לכיוון הבית שלו באגם טאהו. נסיעה די ארוכה בשביל ישראלי ממוצע, בערך 4 וחצי שעות אבל נסיעה רגילה ביותר ואף קצרה בשביל האמריקאים. 

הגענו ממש מאוחר, באזור 1 בלילה לבית שלו ליד האגם וכמובן שהדבר המתבקש היה לשתות אלכוהול ולטבול בהוט-טאב= המכונה ג'קוזי. בבוקר שלמחרת קמתי היישר לארוחת בוקר אמריקאית שכללה ביצה מקושקשת ותפו"א אפויים. והנה אני מוצאת את עצמי פשוט יושבת באמצע היער, במרפסת, משקיפה על האגם עם כוס קפה וסופגת קצת מקרני השמש! כבר פתיחה מדהימה ליום. 

ירדנו לאגם להשתכשך קצת, אבל רק קצת כי המים היו קפואים בטירוף! מי שלגים אחרי הכל..אחרי מנוחה קצרה עלינו לבית ונסענו לקנות מצרכים,צריך להאכיל 9 אנשים!סם "השאיל" מאבא  את ה-BMW עם הסאן רוף ונסענו לעיר. היה פשוט כיף! אנחנו עם פול ווליום מוזיקה במכונית, הרוח נושבת והנוף מרהיב. אחרי שמילאנו את העגלה במלא דברים אורגניים כיאה לחבורה של אמריקאים מקליפורניה חזרנו לבשל! (יש פה נורמות מאוד ברורות לגבי מחזור ומוצרים אורגניים)

מפה העניינים מתחילים קצת לחזור על עצמם במין לופ קסום שכזה: אוכל, אלכוהול וטבע!!!

אז התחלנו בארוחת ערב מפנקת עם בקבוקי יין בשווי 150 דולר, אחרי הכל זה היומולדת של ג'ו. המשכנו בשתייה של עוד אלכוהול ולסיום הערב טבלנו בג'קוזי. היום שלמחרת החל בצורה דומה מאוד ליום שקדם לו רק עם תפריט שונה: ארוחת בוקר אמריקאית שכללה פנקייקים עם אוכמניות, משם יצאנו לטיול ביער (כן זה אשכרה יער!!!! בתדריך כניסה לבית סם הזהיר את כולם מלהשאיר אוכל בחוץ כי יש דובים!) ושם גם שיחקנו פריסבי גולף. חזרנו לבית החלנו בBBQ  ומשם עברנו למשחקי חברה משעשעים שבדרך כלל רואים בסרטים האמריקאים כמו טוויסטר ומשחקי בירה של קולג' (beer pong).

 בקיצור, היה סוף שבוע מדהים!ואני חושבת שאני יכולה להגיד באופן רשמי- 

חבר'ה אני בפאקינג U-S-A !  או יותר מדויק לומר אני בפאקינג California!!!

 

אוווף מה, שוב שבת???

(אני מכינה אותכם מעכשיו  שזה הולך להיות פוסט מרגש, אז תכינו את הממחטות :)

אז אתם תופתעו לשמוע שמה שהיה פעם היום הכי כיף בשבוע הפך ליום הכי קשה בשבוע...פעם יום שישי היה יום כזה מושלם!!!
הוא היה מתחיל בהשכמה מאוחרת כמובן, לרוב סיבוב קצר בשינקין, קינג גורג ובסנטר. (כמובן שזה כלל רכישת פריטי אופנה זולים במיוחד) משם הייתי עושה את דרכי לשיעור גאז של איריס ובריצה קופצת לי על קו 56 הביתה היישר למטבח של אמא.
אחרי מקלחת זריזה הייתי משלימה קצת פערים עם האחת והיחידה ולרוב גם היינו מדליקות ביחד נרות...הגברים של המשפחה היו חוזרים מבית הכנסת והיינו יושבים לאכול ארוחת מלכים!!! כן כן..מה שאז היה נראה ארוחת שישי רגילה נחשב היום לארוחת מלכים! ים של סלטים שונים מכל הסוגים, שתי חלות, מלא שתיה קלה ועוד אלכוהול - במילה אחת שפע.
וזה כ"כ חסר לי!!

פה, זה ממש שונה. קודם כל השכמה מוקדמת, כבר סיפתח רע ביותר, זה ממשיך ליום עבודה- אין צורך להסביר מה התחושות לגבי זה נכון?! ולבסוף זה מסתיים במקרה הטוב בארוחת שישי בהלל עם סטודנטים, שזה באמת נחמד אבל זה לא משפחת טולדנו!

בארה"ב אין את האווירה המיוחדת הזו של שבת בפתח...חנויות לא נסגרות מוקדם אלא אם כן זה של הקהילה היהודית וכל ההכנות שהיו בבית כל כך טריוויאליות מקבלות משמעות שונה.

רק עכשיו אני ממש מבינה כמה זה חסר לי...אז מה זה זה? שחסר לי כל כך..?
אז כן ברמה הכי שטחית זה האוכל הטעים של אמא..ואם ננסה להעמיק רגע אז זה האווירה המיוחדת הזו...של השבת ובעיקר בעיקר הביחד הזה של המשפחה.

אני זוכרת איך שנים, לא יכלנו להתחמק מארוחת שישי- אפילו לא לישון אצל חברים! וכל כך שנאתי את ההורים על זה...והיום אני לא יכולה לדמיין את זה אחרת.

אני בטוחה שעם הזמן, יהיה יותר קל, אבל כרגע, בשבת השלישית שלי פה- אני רוצה את אמא!

My First Pita Party!!!

אתם בטח תוהים מה זו הכותרת המוזרה הזו? אז כן, זהו השם של האירוע הראשון שלי :)
הימים מתחילים להיות ממש עמוסים...הסטודנטים כבר פה והתחילה העבודה.
חחח לא הספקתי לעכל שאני כבר לא סטודנטית והנה אני שוב בחיים הסטודנטיאלים רק מזוית קצת שונה.

אז  הבוקר התחיל מאוד רגוע במשרד, תכננתי להתארגן לארוע  שלי אבל רצה הגורל ויצא אחרת. שמוליק או סם שהוא בעצם ישראלי מאור עקיבא שגר בסאן פאן (תתרגלו זה הקיצור) הגיע למשרד ולקח קצת ציוד כדי לעשות טייבלינג (מלשון שולחן).
אולי כאן כדאי לציין שהוא גם הנשיא של הקואליציה הישראלית פה. חחח אני חייבת להגיד שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב, כמו חצי מהדברים.

בקיצור הוא די תחת חסותי אז חשבתי לי- למה שאני לא אצא לעזור לו קצת? נעשה בונדינג :) אם לא אני אז מי? מפה לשם יצאנו לקמפוס ולא אישרו לנו שולחן. מהר מאוד גיליתי שיש פה המון בירוקרטיה (מיותרת או לא זה כבר דיון אחר..) אז נאלצנו לחלק פליירים בלי שולחן מאחורינו או עמדה. חווית הטייבלינג הייתה מצחיקה ממש. זה הזכיר לי את התקופה שעבדתי בעגלות.

אני חושבת שכל שליח צריך לעבור סדנת הכשרה על עגלה!
מצאתי כ"כ הרבה דברים דומים! אני יחלוק איתכם כמה מפניני החוכמה:
- צריך לעצור את כולם! לעולם אתה לא יודע מי יהיה מכירה גדולה או במקרה זה מי יהודי. עצרתי מישהי שלא יהודיה ואחרי כמה דק של שיחה היא אמרה שהשותף שלה לחדר יהודי. והנה ככה מצאת לנו את הדרך לעוד לקוח יהודי מאושר!
-צריך להיות אגרסיבי- יש להם מלא שטויות על הראש ואם לא תיזום רוב הסיכויים שהם לא ייזמו
- לחייך ולהיות עם אנרגיות או במקרה שלי לעשות שטויות- כמובן בחן :)
אז כפי שאתם מבינים הלך לי ולשמוליק ממש טוב, בייחוד כי לא היה לנו שולחן להתחבא מאחוריו. השגנו איזה 10 סטודנטים ושניים מהם ישראלים.

חזרתי למשרד והתחלתי להתארגן לארוע: חתכתי סלט קצוץ קצוץ המכונה סלט ישראלי או סלט ערבי, הכנו פיתות , רכשנו פלאפל ושמנו מוזיקה מגניבה. הארוע היה יותר טוב מהמצופה- הגיעו 30 איש וחלקם גם היו חדשים ככה שזה היה אדיר. שמתי להם את השיר של ניסים גרמה "ולנו יש פלאפל" ועשינו סבב שמות- היה מביך בעיקר אבל חשוב .

הגעתי לביתי הקט- בשעה טובה באזור 8 ויצאתי לרוץ! הפלאפל הזה צריך לצאת איכשהו!!!
אז עד כאן מעלליי להיום...עוד יום עמוס- בדרכי למיטה, עייפה אך מרוצה.

נ.ב אני חייבת לציין שכשאני קוראת את זה זה לא נשמע כזה עמוס אבל זה כן היה!

Welcome Welcome!!!

בבלוג הזה אני יחלוק איתכם כמה חוויות שעוברות עליי :) בגלל הפרשי השעות לא תמיד אני יכולה להרים את הטלפון, המחשב ושאר האמצעים האלקטרונים ולדבר איתכם...

אז היום שזה בעקרון אמור להיות יופ השבת שלי, קמתי ב-8!
למה אתה שואלים?? כי הייתה לנו ישיבה עם חברי ההנהלה שלנו! אלה שממנים לנו את הכל, לא משהו רציני :)
בגלל שהישיבה הייתה בבית של אחד מהמנהלים נסענו מחוץ לעיר לאזור שנקרא ה-מרינה. לא המרינה כמו בהרצליה- משהו הרבה יותר מפואר, כיוון סביון על האוקיינוס. היציאה מחוץ לעיר חייבה אותנו לעלות על הגולדן ברידג' מה שהיה בהחלט כיף כי זכיתי לראות אותו!

במהלך הישיבה נתבקשנו לשווק אחד את השני, ואז כל אחד שם מתחיל עם ההיסטוריה המפוארת שלו= הייתי פעיל פה, תורם שם, מתנדב פה ואני כולי תופסת את הראש! איך נפלתי! רק קצינה בצבא!? נו מה לעשות שזה לוקח 3 שנים!?!? לא אבל ברצינות..זה היה ממש מעניין לראות איך בארה"ב זה חלק בלתי נפרד מהחיים של כולם! להתנדב, לקחת חלק בדברים וזה אשכרה חלק מהקורות חיים שלך...זה רק הזכיר לי שלנו בארץ אין את הפריבילגיה להגיע לזה בכלל.

אחרי הישיבה זרמנו כמה חברים להופעת חינם בפארק פה בעיר (תמיד יש הופעות חינם או פסטיבלים בסופי שבוע) והיה ממש כיף! וכדי לחתום את היום החלטתי שאני יעשה קצת שופינג! למה לא?

אז זהו..כמעט נגמר לו היום...ומחר מחכה העבודה האמיתית..מתחילים הלימודים!!!
שיהיה ב-ה-צ-ל-ח-ה!

נ.ב= אני רק מזכירה לכם שאין לי אותיות בעברית על המקלדת אז שימו לב למקצועיות שאני רוכשת פה! מי אמר שאני לא יפתח פה את עצמי אה!??!