"למען מי, למען מה, בורחת משגרה..." (יהודית רביץ)
השגרה. כל כך שונאים לחיות בתוכה ויחד עם זאת מתקשים להתנתק ממנה.
אני פה- מתחילה שנה שנייה. הרבה דברים נשארו אותו דבר, אבל גם הרבה דברים השתנו. אני מרגישה שהחיים שלי הם סוג של רכבת הרים או יותר נכון קפיצת באנג'י אל הלא נודע. פעם למעלה, פעם למטה אבל מה שבטוח זה שתמיד זה משתנה.
תמיד סקרן אותי לדעת איך אנחנו מתרגלים כל כך מהר לדברים? דברים שהיו נראים לנו כבלתי אפשריים, מפחידים, מסתוריים בשבוע, יום, שעה הופכים למוכרים ורגילים. אני מנסה לשחזר את התחושות שלי לפני שהגעתי. את חוסר הוודאות, הפרפרים, החששות וההתרגשות. כמה עברתי מאז. נכון, עברה כבר שנה. שזה לא מעט, אבל זה גם לא הרבה. ובכל זאת, אני לא יכולה לדמיין את החזרה לארץ. את השינוי המטורף. את ההתחלה החדשה.
אז כמובן שאחרי קיץ משוגע וחסר שגרה שמחתי דווקא לחזור הביתה, אל המוכר והידוע. או לפחות למה שאני חושבת שהוא מוכר וידוע. וגם מי אמר שהמוכר והידוע זה מה שבאמת טוב לנו?
אני משוחחת עם שליחים שחזרו. ואני ממש יכולה לשמוע איך הם התרגלו. התרגלו כבר לארץ. לשגרה החדשה שלהם. מה רע אתם שואלים? לא יודעת. אני מניחה שזה לא רע. אולי אני באיזה שהוא מקום מפחדת. ממה? אני לא בטוחה. אולי מהשגרה? מההרגל? או אולי מזה שאני שוב צריכה לעזוב את המוכר עוד שנה ולהתחיל שוב מחדש? נכון, זה לא באמת מחדש. אבל זה עדיין התחלה, עוד ירידה תלולה ברכבת ההרים.
זה מצחיק כי מצד אחד אני נהנת מהשגרה אבל מהצד השני אני בורחת ממנה כבר 25 שנה. טסה הלוך וחזור, עוברת מפה לשם. חוסר יציבות יש שיגידו. הרפתקנית יגידו אחרים. ואני? מה אני אומרת? אני עוד חושבת. מבררת. שואלת.
למה אני בכלל כותבת על זה עכשיו? כי אני מתחילה שנה שנייה. שנה שדומה בהרבה לקודמת אך בהחלט שונה ממנה. התחושה היא בהחלט פסיעה אל הלא נודע. איך הסמסטר הזה יראה? האם הארועים יצליחו? מה השנה יקרה בקמפוס? מה השנה תביא איתה?
אז אני מניחה שכל שנותר לי לעשות הוא לאחל לי ולכם שנה טובה. מלאה באתגרים והפתעות. באמת, כי זה הכיף שבחיים. החוסר יציבות, השינויים וכן, גם השגרה המאולתרת בין לבין :)
