Zoom Out

או במילים אחרות כוחו של הרגל 2

אז אני יושבת עכשיו בדירה בניו יורק, ליתר דיוק במנהטן, מתבוננת על הנוף המהמם ושותה לי קפה איכותי (נס קפה של עלית - פרצוף של גיחוך עללק איכותי). איזה כיף! לא להאמין שבדיוק לפני שבוע וחצי הייתי בכנס בניו יורק מחוברת לאינטרנט ומלאה בדאגות.

שמונת הימים האחרונים של מבצע"עמוד ענן" היו ימים ממש לא קלים עבורי ובכלל פה  בארה"ב. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, הרי אנחנו פה כל כך רחוקים אז איך זה יכול להיות שלנו קשה? איזה זכות בכלל יש לנו להגיד את זה? בהמשך לסוף של הפוסט הקודם שלי השליחות מאפשרת לנו זום אאוט, מפה כמה שזה מוזר אתה חווה הכל בעוצמות שונות. כל היום יש סיקורים בחדשות ואתם יודעים איך זה בחדשות נוטים לנפח דברים, או שאולי בעצם זה אנחנו שכבר התרגלנו לחיות במציאות המעוותת הזו!?

עשיתי ארוע בדיוק לפני שהמבצע התחיל שנקרא "one voice"  הארגון הזה פועל למען שתי מדינות לשתי עמים. הגיעו שני נציגים אחד ישראלי ואחד פלשתינאי לספר על החוויות שלהם, עד כה נשמע טוב לא? רק חבל שהפלשתינאי שהביאו היה רהוט עם אגלית מעולה ויכולת הסברה בשמים והישראלי היה כזה שלוך שרציתי לקבור את עצמי באדמה. אז איך כל זה קשור? הישראלי(שי זהו שמו) הציג תמונה מאוד אפאטית של האנשים שחיים במדינה, הוא אמר שכבר לא אכפת לנו מכלום ושהקונפליקט לא מפריע לנו בכלל אולי רק לתושבי הדרום, שכבר התרגלנו. בהתחלה מאוד מאוד כעסתי עליו ואפילו בסוף הלכתי להתעמת איתו, באיזה חוצפה הוא מצגי את החברה הישראלית כחברה שלא זורקת זין ושלא אכפת לה מכלום? ואז פתאום הבנתי..אחרי המבצע נפל לי האסימון. אנחנו כל כך רגילים לחיות במציאות המעוותת הזו שאנחנו כבר אדישים אליה, אפאטים. איזה עוד מדינה בעולם הייתה ממשיכה להתקיים אחרי שנים על גבי שנים של רדיפות ומלחמות? איזה נעוד מדינה תרשה שהאזרחים שלה יחיו ככה? אני לא יודעת מה ואיך צריך לעשות אבל חייבים לעשות משהו! לעצור את זה! אנחנו כבר התייאשנו, הרמנו ידיים אבל לא! אנחנו חייבים להתעורר...

אני יודעת שהרבה יותר קל מלעשות, אבל פשוט הרגשתי את זה בעוצמות כל כך חזקות. קמתי בבוקר והדבר הראשון ששמעתי היה הפיגוע בתל אביב, פשוט התחלתי לבכות! שזה משהו שאף פעם לא קרה לי..בארץ הייתי אומרת- אוקיי הנה, עוד פיגוע (אני בכוונה מקצינה אבל זה נכון. דיברתי עם חברים ועם ההורים וכולם היו נשמעים אדישים, מוגנים, בטוחים) ופה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להכנס לפאניקה ולחשוב על זה שיכלתי להיות על האוטובוס הזה! פתאום זה קיבל מימדים אחרים, הבנתי שזה לא נורמלי לחיות ככה! ושאפאחד לא צריך לחיות ככה! בשעה טובה המבצע נגמר, נקווה שההפסקת אש תחזיק לתקופה ארוכה יותר הפעם.

ונעבור לדברים קצת יותר משמחים! כל החמישה ימים האחרונים ביליתי במיאמי עם אלגום ועידן (שני חברים טובים שלי מהשליחות), היה פשוט מטורף! הייתי צריכה את ההפסקה הזאת, רק שעכשיו אין לי מושג איך חוזרים לשגרה??

שיהיה שבוע רגוע ומעולה! אוהבת מלא
ותזכרו שכמה שזה קיטש זה כל כך נכון- אין לנו ארץ אחרת!

כוחו של הרגל

וואוו קשה להאמין אבל חודש שלם עבר לו מאז הפוסט האחרון שפרסמתי. אני בטוחה ששמתם לב :) 

החודש הזה היה מלא בעיקר ב"חזרה לשיגרה" או יותר נכון ניסיון ליצור אחת כזו. כמובן שעם כל החגים שיש פה ושאר האירועים כמו יומולדת לסם, הניצחון של ה- Giants (קבוצת הבייסבול של העיר) באליפות העולם והביקור של ניר ואחותו זה היה כמעט בלתי אפשרי!

 אז מאיפה להתחיל?

אני יתחיל בביקור של ניר ואחותו שהיה ממש אדיר! ניר (שאני מניחה שכולם מכירים) לאחר שסוף סוף השתחרר מהצבא טס לטייל קצת בארה"ב וכחלק מהטיול הוא עבר פה בעיר. היה ממש ממש כיף לראות פרצופים מוכרים מהארץ ולהרגיש קצת תיירת ליום או יומיים. היינו באקדמיה למדע יחד, נשמע סופר חננה אבל באמת שזה אחד ה-דברים הטובים פה בעיר! (למרות שזה לא סותר את העובדה הראשונה שציינתי..), ראינו כלבי ים במזח ובעיקר שתינו בירה בברים ריקים. למה ריקים אתם שואלים? א. כי זה היה ביום ראשון ובאמצע שבוע שזה ימים די חלשים ו ב. כי הגענו בדיוק אחרי המשחקים של ה- Giants אז כל האנשים כבר שתו בירה והלכו לחגוג את הניצחונות.

זה מוביל אותי למאורע המרגש שטלטל את העיר כולה ואני מתכוונת תרתי משמע טלטל את העיר והפך אותה לכתומה למשך יום שלם. קבוצת הבייסבול של העיר שהזכרתי את שמה כבר כמה פעמים מתחילת הפוסט זכתה באליפות העולם. כל העיר נצבעה בתאורה כתומה ואנשים יצאו לרחובות לחגוג לבושים בחולצות, כובעים נעלים וכל העולה בראשכם העיקר שיהיה בצבע כתום! החגיגות היו מטורפות !!! אנשים שתו ושפכו בירה אחד על השני, טלטלו מכוניות שעברו, חסמו כבישים ובקיצור התחרפנו!! הקטע היותר משעשע היה שהשוטרים עמדו בצד, שיחקו בפלאפונים שלהם ושתי סיניות מאושרות עד הגג רצו בין כל ההמולה ואספו את הפחיות מהרצפה כאילו הן זכו במיליון דולר. זו הייתה סיטואציה אבסורדית לחלוטין !! 

באותו סופ"ש או אחד לפני (תסלחו לי אם אני לא מדייקת בתאריכים נכון?) סם חגג יומולדת ומכיוון שבאותו סופ"ש היה גם חג "ליל הקדושים" Halloween המסיבה הייתה ברוח תחפושות. אני כמובן החלטתי ללכת על תחפושת קלאסית והתחפשתי לאישה סקסית משנות ה-20 עם כפפות ונוצה. לפני המסיבה אני וסם הכנו דלעת מפחידה, כל אחד לפי העיצוב שלו (תמונות עלו כבר לפייס) וזו בהחלט הייתה חוויה. לא ידעתי שזה כל כך קשה! הייתי צריכה לחתוך את הדלעת מבפנים, לרוקן את הכל, לעצב את הפנים ואז לחתוך שוב! כל כך הרבה עבודה. אבל בסוף, זה יצא ממש מגניב! שמנו נר בפנים וקישטנו את הבית בקורי עכביש ברוח החג.

המסיבה עצמה הייתה ממש טובה, הרבה חבר'ה טובים, מוזיקה, תחפושות וחבית שלמה של בירה! כמובן שהמשכנו את החגיגות במסעדת טאפס לבנונית שהייתה ממש טובה והרגישה כמו בבית. אכלנו טבולה, מג'דרה וקובה!

אחרי כל החגיגות והמסיבות החלטנו שאת הסופ"ש הזה נבלה ברגוע ולכן החלטנו לנסוע לבית שלו באגם טאהו, המכונה בפי העממיים או רק בפי גן עדן! מה שהתחיל כסופ"ש רגוע התברר להיות בדיוק ההפך. מה שגם ההורים שלו שמבחינתי היו חלק שולי בתכנון הפכו לדי מרכזיים. הגענו בחמישי מאוחר וכבר בשישי בבוקר יצאנו לטיול עם ההורים באגם ובאזור. היה ממש כיף! טיילנו בתוך היער לצד האגם ובאיזשהו שלב ירדנו מהדרך המרכזית ומצאנו את עצמנו נאבקים בשיחים כדי להחלץ ממנה, מה שהיה בהחלט מאתגר! יום למחרת מצאנו את עצמנו במסיבת התרמה למען נשים בסיכון בשווי של 85 דולר לאדם! לשמחתי הרבה, הם שילמו עליי כי בהחלט שלא הייתי יכולה להרשות את זה לעצמי לא משנה שהמטרה בהחלט נעלה. המסיבה היתה בסגנון קובה, רק אלוהים יודע למה דווקא קובה אבל התפריט היה בעיקרו מורכב מטעימות של יין ושוקולד, שני הדברים שאני הכי אוהבת אחרי אמא ואבא :) ככה שזה היה ממש כיף (אם מתעלמים מהעובדה שהיו שם עוד 150 איש בגילאי 50 פלוס). בגדול הסופ"ש היה מדהים וההורים של סם היו פשוט נפלאים. מעבר לזה שהם שילמו על הכל הם היו מצחיקים וקלילים והיה פשוט כיף!

אז חזרתי היום, עייפה אך מרוצה. מוכנה נפשית לכסח את השבועיים המטורפים שמתחילים ממחר! יש לי איזה 5 אירועים רצוף אז יש הרבה הכנות, אבל יהיה טוב! אחרי זה אני טסה לכנס בניו יורק ולחופשה ארוכה במיאמי אז אין לי זכות להתבכיין.

אני מניחה שזה השלב שאני אמורה לסכם את כל השטויות שקשקשתי עד כה ואולי גם זו ההזדמנות להסביר את הכותרת. במהלך כל החודש האחרון ובכלל בתקופה האחרונה אני מבינה כמה חזק הכוח של הרגל ושל חינוך, של תרבות ובגדול של החברה שבה אדם חי וגדל. (את רואה אמא יצא משהו משיעורי סוציולוגיה) למשל: כמה עוצמתי יכול להיות ביקור של אדם שאתה מכיר ושמסמל עבורך את הבית, את החום והמוכר גם אם לא דיברת עם האדם הזה תקופה ארוכה...כמה עוצמה יש למאכלים המוכרים שמזכירים לך את הבית...כמה הבית שבו גדלת משפיע על מי שאתה- לראות את ההורים של סם ובייחוד את אבא שלו במידה רבה הציב לי מראה למי שסם היום ואני בטוחה שזה יעבוד גם לכיוון שלי ושל המשפחה שלי...כמה עוצמה יש למסורת שאנחנו נושאים איתנו , הדרך שבה אנו עושים דברים ומה זה עושה לנו כשאנחנו פתאום משנים את זה. החיים שלי, ללא ספק, שונים מאוד ממה שהם היו לפני שלושה חודשים. השהייה פה מאפשרת לי לקחת פסק זמן, לעשות זום אאוט ולהבין מה באמת חשוב לי, מה אני עושה רק מתוך כוחו של הרגל כי ככה גדלתי וככה אני מכירה את העולם, ומה אני עושה כי זה באמת חשוב לי ובוער בי. נראה לי שזו שאלה שחשוב להתעסק בה מדי פעם...